ביסוד המדע המקובל תמצא כי הסיבה קודמת למאורע, כי המאורע קודם לתוצאתו, וכי מאורע כלשהו יכול להשפיע על מאורע אחר רק אם מתקיימת ביניהם העברת אנרגיה. אולם קביעה פסוקה זו עולה על שרטון כל אימת שאדם מבצע פעולה פיסית רצונית. שכן אין אנו יודעים, כיצד מתגלגל למשל הרצון להניף את היד לאנרגיה כימית-חשמלית, האחראית לפעולה מיכאנית של כיווץ שרירים. באותה מידה אין אנו מבינים כיצד הופך גורם פיסי, כמו אנרגיה של גלי קול, לחווייה רוחנית. סיריל בארט מניח שהאנרגיה עוברת בדרך כלשהי, מופלאה מבינתנו, טרנספורמציה להכרה. אבל איזו מין טרנספורמציה? האסטרונום פירסוף מציע לחפש אחר טרנספורמציה מסוג E = MC2, באמצעותה אפשר יהיה לחשב את האינטראקציה בין החומר הפיסי לחומר הפסיכי. אלא שעצם הביטוי הזה, שתהליך פסיכי מחולל מציאות פיסית — או להיפך — הנו חסר מובן, לדעת פרופסור ישעיהו ליבוביץ, כמו משולש בעל ארבע צלעות. שכן, אומר הוא, ״מציאות פיסית יכולה להיות גורם רק לתופעה פיסית, ומציאות פסיכית יכולה לגרום רק תהליך פסיכי״. קביעה זאת תגרום אל-נכון לקורא הפשוט להרים את גבותיו: ״מה להווייתנו הכרה ברורה יותר מאשר זו הקושרת בין השניים ?״ אכן, אין ברורה ממנה, מטעים פרופסור ליבוביץ, אלא שהצמדה זאת שייכת לאותן קורלאציות שאינן ניתנות להבנה, והיא שעומדת ביסוד הבעייה הפסיכו-פיסית, שגילה כגיל ההגות האנושית ושלגביה ניתן לומר שלא חלה בהבנתה שום התקדמות מיום שהחל האדם להגות.
דומה הדבר, כי בעייה זו ולא נקיונם המדעי של הניסויים, היא שעומדת ביסוד הפולמוס, הדועך ונעור לסרוגין, סביב שאלת התפישה העל-חושית1 , או בשמה המקובל יותר — פאראפסיכולוגיה. שכן, המניפסטציות הקלאסיות של הפאראפסיכולוגיה חותרות תחת ההנחות הבסיסיות של המדע המקובל, באשר הן דוגלות בקיומה של ראייה ללא חוש ראייה (Clairvoyance), בידיעת התוצאה לפני התרחשותה (Precognition), וביכולת להניע עצמים בלא להפעיל עליהם כוח פיסיקלי מוכר (Psychokinesis). ההשלכות הטמונות במניפסטציות אלו לגבי המדע, הביאו את הפיסיקאי הנודע הלמהולץ להצהיר, כי לא עדותם של כל חבריו ב״חברה המלכותית״, ואפילו לא עדות חושיו הוא, יביאוהו להאמין3 באפשרות העברתה של מחשבה מאדם לאדם באופן בלתי תלוי בחושים המוכרים. הצהרה זו מזכירה לא במעט את סרובם העיקש של המלומדים בני זמנו של גליליאו לצפות בטלסקופ—שמא יגלו שהשמש ״הטהורה” אכן מוכתמת בכתמים שחורים. חשבון מדוקדק ונוקב עם גישות לא-ראציונליות מעין אלה, אשר יש להן עדיין מהלכים רבים בקרב הקהילה המדעית בת זמננו, עורן ד״ר זאב בכלר בחוברת זאת. מאמרו, ״הפאראפסיכולוגיה — מדע או מהתלה ?״, מהווה לא רק כתב אשמה חריף נגד הדוגמטיות המחשבתית שפשתה בממסד המדעי העכשווי, אלא גם נסיון רציני ראשון מצד איש מדע ישראלי, נייטרלי, להעריך הערכה אובייקטיבית את תופעת הפאראפסיכולוגיה כנושא לגיטימי למחקר מדעי.
ניתוחו המאלף של ד״ר בכלר מקנה, בלא שהתכוון לכך, ענין מיוחד לראיון שקיימנו, בנפרד עם פרופסור יוסף אגסי בנושא זה. ביקורתו הבוטה של פרופסור אגסי יש בה כדי להמחיש את טענתו של ד״ר בכלר בדבר מעגליות הטענות של שוללי הפאראפסיכולוגיה, והיא גם מדגימה את העוינות הקיימת בין שני מחנות המחופרים בעמדותיהם, עד כדי שלילת אפשרותו של ויכוח ביניהם.
פרופסור אגסי פתח את דבריו בהצהרה, שאין הוא דוחה את ה-ESP בגלל תוכנו או יומרתו, אלא משום ש״האנשים העוסקים בו מבלבלים את המוח״. עמדת המדע, לדעתו, עם כל הבקורת שיש לו כלפיה, היא רצינית יותר מזו של אנשי ה-ESP. שכן המדע, לדבריו, אינו פוסל את ה-ESP כנושא למחקר מדעי, כי אם את העדויות האמורות לתת לו ביסוס מוסמך. ״לדאבוני הרב״, מציין פרופ׳ אגסי, ״אין לאנשי ה-ESP לא תאוריות ולא פילוסופיה. פשוט לא כלום. במקום לתת הסברים הם מציגים את הדברים כעובדות״. זאת ועוד, פרופ’ אגסי מבטל בהינף יד את העדויות הרבות שהצטברו אצל ריין בארבעים השנים האחרונות, בטענה שניסוייו משוללים שיטות בקרה הולמות. אשר לניסויים המבוקרים של פרופסור הנס קרייטלר, מאוניברסיטת תל-אביב, אשר ניתן להם פרסום לפני חודשים אחדים, גם אותם מכנה פרופסור אגסי ״בלבול מוח״. לדבריו, אין זה נכון שפרופסור קרייטלר הציג ניסויים מבוקרים.
בנקודה זאת בקשנו, כמובן, את תגובתו של פרופסור קרייטלר, אך הוא סרב להרחיב את הדיבור, בשל הסגנון הבוטה של פרופסור אגסי, “שאינו מקובל בוויכוח מדעי״, וגם משום שפרופסור אגסי אינו עומד ״בתנאי המוקדם וההכרחי לכל ויכוח מדעי פורה, והוא ידע מינימלי בנושא אשר עומד לדיון״. לטענת קרייטלר, אין אגסי מכיר את מאות הניסויים שפורסמו בכתבי-עת מקצועיים וגם לא את התאוריות השונות שהוצעו להסברת תופעות הפאראפסיכולוגיה, כגון זו של פאולי — חתן פרס נובל לפיסיקה. פרופסור קרייטלר מוסיף עוד, שכל הניסויים הפאראפסיכולוגיים שביצעו הוא ואשתו (פרופסור שולמית קרייטלר) והאסיסטנטים שלו, ראו אור בכתב העת “Journal of Parapsychology”.
״עובדה זאת מוכרת לפרופסור אגסי היטב; הוא היה נוכח בביתי בעת שנתתי לפרופסור נוח מילגרם תדפיס מן המאמר השני בסדרה זאת״. לדברי קרייטלר, סרב אגסי לקבל תדפיס מן המאמר. והוא מסיים: ״קבלתי רושם משכנע למדי, שפרופסור אגסי אינו מוכן לקרוא (ואפילו לזכור) כל מה שעלול לסתור את דעותיו, וכך הוא שומר בעקביות הראויה לציון על אי-ידיעה מוחלטת בתחום הפאראפסיכולוגיה״.
פרופסור אגסי, המכוון את חיצי בקורתו לצד הסטאטיסטי של הניסויים, מודה שאיננו מומחה לסטאטיסטיקה, אך הוא נתלה באילן גדול, ויליאם פלר, שהוא אחד מגדולי הסטאטיסטיקונים, לדבריו. ״פלר לא התייחס לשאלה אם יש ESP ומה טיבו״, מטעים אגסי. ״הוא הסתפק בבדיקת העדויות מבחינה סטאטיסטית-מקצועית וכשסיים את הבדיקה כינה את ריין שקרן״. ופרופסור אגסי מוסיף: ״בשלושים שנות התענינותי ב-ESP, העליתי רק לכלוך, רוחות רפאים, ספורי צועניות וכיוצא באלה״. לדידו של אגסי, די היה לו בראיה סטאטיסטית איתנה כדי לשנות את יחסו השלילי לנושא, או אפילו ברעיון מעניין על מהותו של צנור הקומוניקציה המשמש את העוסקים בו, וכוונתו ל״צנור״ שבאמצעותו מגיעות תשדורות ה-ESP לתעודתו.
פרופסור אגסי איננו חושש מגילויו של צנור חדש, מאחר שאנו רגילים לגלות צנורות חדשים לבקרים; למשל: הרדיו, הראדר והסונאר. למעשה, הוא אומר, כל אחת מצורות האנרגיה שהתגלו במאה שלנו, יכולה לשמש צנור להעברת אינפורמציה. הבעייה היא, לדבריו, שאנשי הפאראפסיכולוגיה, דוגמת פרופ’ קרייטלר, מסרבים להתייחס לשאלת ״הצנור” בטענה שהיא אווילית. ״גרוע מזה, הם מסרבים לומר אם ה- ESP הוא צנור חדש, או תשדורת ללא צנור, ובכך הם טורקים את הדלת בפני כל דיון רציני״.
שאלת הצנור היא שאלה מכריעה, לדעת פרופסור אגסי, משום שכאשר ״מבקשים לחולל שינוי ראדיקלי בהלך המחשבה, יש צורך בעובדות חזקות, לא רק כאלה שאפשר לחזור עליהן, כי אם גם כאלה שהצד השני אינו יודע מה לעשות בהן”. אנשי ה-ESP, פוסק אגסי, מתעלמים מכלל זה, באשר הם אנשים חסרי השכלה והבנה, ומה שגרוע יותר — הם נודניקים״.
עמידה עקשת זו בשאלת הצנור מעוררת, כמובן, חשד שמא יש כאן נסיון מכוון לכפות על הפאראפסיכולוגיה מטאפיסיקה ומערכת דרישות מוקדמות, הלקוחות מעולם המדע המוכר. משיב פרופסור אגסי: ״אינני מכחיש זאת. וכי למה אסור לי להגיב על ה-ESP? אני אומר: שומר נפשו ירחק מהם, מכיוון שמתנהל כאן משחק גס ואכזרי מצד אנשים שאינם יודעים מה רצונם, אבל מוכנים ׳לדפוק׳ אותך ברגע שתפתח את הפה״.
מה שהופך את המצב לבלתי נסבל, לדידו של אגסי, הוא שאנשי הפאראפסיכולוגיה כופים עליו ״את דעותיהם שאינן דעות ואת ניסוייהם שאינם ניסויים״. אם כך הוא המצב, שאלנו, מדוע אינו יוצא להפריך את דעותיהם ? מה מונע בעדו להציג קבל עם את טעותם? האין בשאלת קיומה או אי-קיומה של תפישה על-חושית משום אתגר מדעי ממדרגה ראשונה עבורו ?
״מפני שאין בכל ה-ESP דבר שמעניין אותי״, הוא משיב.
וכיצד היה מגיב אילו נמצאו עדויות שאינן מוטלות בספק לקיומו של ה- ESP? ״במקרה זה״, אומר פרופסור אגסי, “הייתי מנסה ליישם אותו בשטח מעשי כגון: חיזוי רעידות אדמה, ניחוש תוצאות הימורים וכדומה, שהרי זה דרכו של עולם, מאז ומתמיד, לבדוק את ישימותן של התגליות המדעיות״. והוא פוסק: ״אם אין אפליקציה — אין עובדה. ולכן, אם פרופסור קרייטלר צודק, והתפישה העל-חושית היא עובדה, אזי יתכן למצוא לה יישום. העובדה שהם אינם מציעים שום ניסוי שניתן ליישמו, מוכיחה שאין בכל העניין הזה שום דבר מעניין או מעורר את המחשבה״.
לעומת אגסי, גורס סולא פרייס (23 Nature), כי התמונה הנאיבית של הטכנולוגיה כיישום של המדע, אינה תואמת את העובדות. ״המצאות אינן תלויות כמו פירות על עץ המדע״, אומר פרייס. מוסיף ג׳ לאנגריש (שם): ״ענף מדעי חדש הוא שימושי רק בימיו הראשונים. ימיה הראשונים של האסטרונומיה כמדע היו קשורים עם4 נסיונות כלכליים חשובים לשיפור הניווט הימי, אולם מאז הביאה האסטרונומיה אך תועלת מועטה״. הוא הדין לגבי הכוח האטומי, אשר בראשיתו היה קשור בבעיות פיסיקליות תאורטיות, אולם מאז גבר המרחק בין הפיסיקאים התיאורטים למתכנני תחנות כוח גרעיניות.
אך נשוב לפרופסור אגסי, הגורס כי חלק ניכר מה- ESP הוא עורבא פרח ולכן אינו יכול לכבדו. ״העוסקים בתפישה על-חושית ובצרופי מקרים עוסקים במופלא. לכן הם מתרגזים כשאני שואל אם יש או אין צנור, כיוון שמשמעות השאלה היא אם הם עוסקים במופלא, ואלה שעוסקים במופלא הם, לדעתי, אנשים חסרי דמיון. את קרייטלר מפליאה הטלפאטיה, ואילו אני מוצא כמופלא ששני אנשים מדברים זה עם זה, ומבינים איש את רעהו; העובדה שאנחנו מבינים נכון אקסיומות, למרות שהן אינן ממצות את שברצוננו לומר, זהו הדבר המופלא בעיני! אנשי ה-ESP רותחים כשאני אומר זאת, כיוון שזה שולף אותם מהמופלא — כפי שהם מבינים אותו, כדי לעסוק במופלא — כפי שאני מבינו. גליליאו התפעל מגרגיר חול, כיוון שהוא משקף את כל היקום; הוא התפעל מהעובדה שחיפושית הנופלת ממגדל גבוה אינה מתה, ואילו אנשי ה- ESP יורקים על החיפושית, הם מחפשים דברים מופלאים שלא מעלמא הדין. זוהי מנטליות שונה לגמרי מן המנטליות המדעית, מנטליות של אנשים המבקשים לתפוש את האלוהים בקורקבן״.
דבריו הבוטים של פרופסור אגסי נגד חסידי התפישה העל-חושית, ממחישים את הקרע הרגשי-מטאפיסי שבין שוללי הפאראפסיכולוגיה מזה לבין מצדדיה מזה. צד פיקנטי בבקורתו של אגסי הוא, שטיעוניו מציבים אותו, אפשר שלא בצדק, במחנה הקונסרבטיבי של הממסד המדעי, המותקף על ידו מזה שנים בשצף-קצף, בגין הדוגמטיות הרעיונית וחוסר הסובלנות המאפיינים אותו. אבל אולי סימפטומטי הדבר שכמה מגדולי הפיסיקאים והכימאים במאה הזאת, אשר תרמו תרומה מכרעת להתפתחותו של המדע המקובל, בשמו תוקף אגסי את ה- ESP, לא רק צידדו בתופעה, אלא גם עמלו על פיתוח תאוריות אשר חסרונן בשטח זה כה מורגש. דבר זה יש בו כדי להעיד על המהפך העמוק שהתחולל במאה שלנו במושגים הבסיסיים אודות טיבה של הממשות, משמעותם של חוקי הטבע והוואלידיות של תפישתנו את המרחב, הזמן והחומר. ״יחידה של חומר״, כותב ברטראנד ראסל (Mysticism and Logic), ״נוטה יותר ויותר להיות משהו בדומה לשדה אלקטרומגנטי הממלא את החלל… חומר המורכב מאלמנטים כאלה הוא רחוק מחיי יום-יום כמו כל תאוריה מטאפיסית״. בדעה דומה מחזיק גם וולפגנג פאולי בהטעימו, כי למן גילוי הקוואנטיות הבסיסית, נאלצה הפיסיקה לחזור בה מטיעונה הגאה שבכוחה להבין (עקרונית) את העולם כולו.
ביטוי פרובוקטיבי למהפך זה נותן ארתור קסטלר בספרו המרתק Roots of Coincidence:
״ככל שהפיסיקאי מעמיק בחדירתו לתוך העולם התת-אטומי והמאקרו-קוסמי, הוא מתוודע יותר למבנה הפאראדוקסאלי שלהם והוא נעשה פתוח יותר לאפשרותו של מה שנראה כבלתי אפשרי״. במאה הקודמת, כותב קסטלר, שררה ההנחה, כי כל האינטראקציות קשורות באובייקטים חומריים; כיום מקובל שיש תחומים שהם לחלוטין לא-חומריים. ״כאשר יורדים לרמה האטומית״, אומר ורנר הייזנברג, מענקי הפיסיקה הקוואנטית, ״העולם האובייקטיבי במרחב ובזמן שוב אינו קיים. הסמלים המתימטיים של הפיסיקה התיאורטית מתייחסים רק לאפשרויות ולא לעובדות״. האלקטרונים, טוען הייזנרבג, חדלו להיות דברים במובן של הפיסיקה הקלאסית, דברים שניתנים לתאור חד-משמעי באמצעות מושגים של מקום, מהירות, אנרגיה וגודל. מקובל היום, כותב ראסל, כי המאסה, שנחשבה לממשית ביותר מבין הכמויות הפיסיקליות, משתנה בהתאם למהירות, ולמעשה היא וקטור כמותי, ״אשר ברגע נתון היא שונה בכיוונים שונים״. הזדקקותה של הפיסיקה המודרנית למושגים מוזרים, כמו מאסה שלילית, אנטי-חלקיקים וחיצי זמן הפוכים, דומה עושה את הנסיון להבין את גרגיר החול לא פחות יומרני מאשר ״לתפוש את האלוהים בקורקבן״. כאשר פרסם פאול דיראק לראשונה את התאוריה שלו על הפוזיטרונים (האנטי-חלקיק של האלקטרון, שהפך בינתיים חלק אינטגרלי של הפיסיקה המודרנית), היא נראתה לפיסיקאים בני דורו כה דמיונית ומדהימה, עד כי נילס בוהר הגדול הציע להשתמש בה כדי לצוד פילים. מן הידועות הוא, שהפילים נחונו בתבונה רבה, אמר בוהר. לכן, כל מה שצריך לעשות הוא לרשום את התאוריה המוזרה על שלט גדול שיוצב על גדת הנהר — מקום בו נוהגים הפילים להרוות את צמאונם. משיקראו הפילים את התאוריה של דיראק, יוכו בהלם, וכל מה שיוותר לציידים לעשות הוא לקשור את רגלי הפילים ולגרור אותם לגן החיות של קופנהאגן.
הצעתו של נילס בוהר לא נוסתה הלכה למעשה, אך מספר הפיסיקאים שהוכו בהלם לנוכח הפיכת החומר מדבר ממשי לוויבראציות של גלים, הלך וגדל. הפיסיקה המודרנית נותנת אמנם למרכיבי החומר תאור מתימטי מדוייק בתור מירקמים של תנודות גלים, אך עדיין נשאלת השאלה — מהו הדבר שנתון לתנודות? שהרי, כותב קסטלר, גלי-ים הם תנועה של מים; תנועה של מה הם גלי אלקטרונים ומהו התווך שלהם? בעבר, כונה תווך זה ״אתר” והוא סולק בשל חוסר משמעותו, רק כדי להוריש מקומו למונח מעורפל אחר — ״שדה״.
דומה כי די במובאות קצרות אלה כדי להצביע על ההתקרבות הרבה שחלה במאה הזאת בין הממשי ללא-ממשי. ביטוי לתחושה מביכה זאת נתן רוברט אופנהיימר באומרו, כי אם ישאלונו אם מקומו של האלקטרון נשאר ללא שינוי, או משתנה עם הזמן, אם הוא נייח או שמא נמצא בתנועה, ניאלץ להשיב על כל השאלות הללו בשלילה.
הדואליזם המאפיין את הפיסיקה המודרנית, לפיה האלקטרון הוא גופיף וגל בעת ובעונה אחת, מוכר כיום כ״עקרון הקומפלמנטריות״. קומפלמנטריות זאת עלתה, לדידו של הייזנברג, בקנה אחד עם הדואליזם הקרטזיאני של חומר ורוח. גישה דומה ביטא גם פאולי באמרו, כי ניתן למצוא פתרון מניח את הדעת לבעיית הגוף והנפש על ידי ראייתם כהיבטים משלימים של אותה ממשות.
אחד החלקיקים הממשיים המוזרים ביותר הוא הנייטרינו, שהתגלה ב-1956. הנייטרינו הוא חלקיק נטול מאסה, מטען חשמלי ושדה מגנטי. הוא אינו נלכד על ידי כוח המשיכה, ולכן נייטרינו הנוצר אי-שם בשביל החלב מסוגל לחדור את כדור הארץ מצד אחד ולצאת מהצד השני, משל היה חולף בתוך ואקום. אכן, חלקיק מוזר הוא הנייטרינו: בהיותו משולל מאסה ומטען, הוא מסוגל (תאורטית) לנוע מהר יותר מהאור, בלי שיפר בכך את החוק המפורסם של אינשטיין. במקרה זה, כותב קסטלר, ייראה על פי תורת היחסות כאילו הוא נע לאחור. עולמו של הנייטרינו נשלט איפוא על ידי חוקים הפועלים בסוג של מרחב שאינו מוכר לנו, ואם הוא בכל זאת קיים, ואם מנוחתה של הפיסיקה המודרנית אינה נטרדת בגינו ובגין מושגים אחרים, כמו מאסה שלילית ותנועה בכיוון הפוך לזמן, מדוע לא יתקיימו המינדונים של פירסוף בתור חלקיקי שכל, המתווכים בין החומר לרוח? ומדוע לא לראות5 את ה-Precognition כתנועה של חלקיקים (פסיטרונים — לפי הצעתו של דובס), הנעים במימד השני של הזמן? דברים אלה נשמעים, כמובן, בדיונים ואף מתקבלים בתור שכאלה על ידי מרבית הפיסיקאים, אך, כאמור, חלק ניכר מן הפיסיקה החדשה נשמע גם הוא באזני פיסיקאים רבים כספור בדיוני. יתר על כן, אפשר שהפיסיקה שלנו מהווה רק יריעה צרה של הממשות, וכי נטייתנו לדחות את התפישה העל-חושית כבלתי אפשרית אינה שונה בעיקרה מנטייתו של עיוור מלידה לדחות כל טענה בדבר אפשרותה של ידיעה על קיומם של עצמים בלי לגעת בהם. אל לנו לשכוח, שרבים מן הדברים ״הבלתי-אפשריים״ נדחים לא אחת על ידי שכלנו, אם בגלל מבנה החשיבה הספציפי שלנו ואם משום שהם נוגדים את נסיון חושינו. כך, למשל, סבור סיריל בארט, כי הקושי שלנו לקבל את שיוויונן של המאסה והאנרגיה נובע מכך שחוש המישוש מסוגל לזהות מאסה החל מגודל של 0.1 גרם (גרגיר חול), בעוד שחוש הראייה מסוגל לקלוט קרינת אנרגיה בת 5 קוונטות בלבד. היינו, סף רגישותנו לקרינת אנרגיה גדול פי 10 בחזקת 30 (!) מאשר למאסה. אלמלא כך, טוען בארט, אפשר היינו קולטים את לחץ הפוטונים על עורנו, בד בבד עם התגלותם לעינינו, דבר שהיה ממחיש בעליל את שיוויונם. עד כאן קסטלר. ספרו זכה לבקורת צוננת ביותר בכתב העת Nature, בקורת צודקת בחלקה. אבל קסטלר מורגל בעקימות חוטם מצד המדע הפרופסיונלי ואין בבקורת זאת כדי להרתיעו, וטוב שכך הדבר, שכן, אפשר שה-ESP אינו אלא עורבא פרח, כלשונו של פרופסור אגסי, אבל כדי להוכיח זאת יש להפכו מנושא של לעג מדעי לנושא לגיטימי של המחקר המדעי. משיתרחש שינוי יחס זה, יהיה זה לא מעט הודות לכתיבתו המרתקת של קסטלר ולאומץ ליבם של מדענים, דוגמת ד״ר זאב בכלר, הלוחמים להשבת אמות מידה ראציונליות ואובייקטיביות למדע. ההסתייגות הרווחת כלפי הפאראפסיכולוגיה, כאילו העיסוק בה מחדיר למדעי הטבע יסוד מטאפיסי בלתי רצוי, אין בה ממש. ״עובדה היא״, כותב פופר (The Logic of Scientific Discovery), ״שאידיאות מטאפיסיות צרופות — ולפיכך אידיאות פילוסופיות—הן בעלות חשיבות מכרעת לקוסמולוגיה (ב״קוסמולוגיה״ מתכוון פופר לבעיית הבנתו של העולם — לרבות עצמנו וידיעתנו כחלק מן העולם). מתאלס ועד אינשטיין, מהאטומיזם העתיק ועד הספקולציות של דקארט על החומר, מהספקולציות של גילברט, ניוטון, לייבניץ ובוסקוביץ אודות כוחות, ועד אלה של פארדי ואינשטיין — אודות שדות כוח, האידיאות המטאפיסיות הן שהורו לנו את הדרך״. ובהמשך מסכם פופר: ״אני נוטה לחשוב שתגלית מדעית הינה בלתי אפשרית ללא אמונה באידיאות בעלות אופי ספקולטיבי טהור ולפעמים אף מעורפלות״.
המערכת
Extra Sensory Perception (ESP) ↩
