על אסטרולוגיה ועל מדע גבולי

הקדמה:

מהעיתונות אנו למדים כי בדצמבר השנה תארח ירושלים כנס בינלאומי שידון בנבואות ובתחזיות לשנת תשמ״ד. המארגנים מצפים להשתתפות של 3000 אישים בולטים מכל רחבי העולם בתחומי הפאראפסיכולוגיה, הקבלה, הנבואה התנ״כית, האזוטריה והאסטרולוגיה. ידיעה מעניינת זאת מתקשרת להערכה לא פחות מעניינת, שהתפרסמה אף היא בעיתונות, לפיה כרבע מתושבי המערב, מאמינים במידה זאת או אחרת בהשפעת הכוכבים על אישיותם ועל ארחות חייהם.

השאלה מה מביאם לכך היא חלק משאלה רחבה יותר — מה מביא כני אדם למיסטיקה ולמסתורין ככלל. אלא שבזיקתן של מיסטיקות ושל דתות למיניהן להרגשת הניכור ולמצוקות הקיומיות של הפרס עסקו כהרחבה רבה, ואילו אנו מסתפקים כאן בבחינת ההיבט החיזויי של האסטרולוגיה, ובאמצעותו בשאלת הידיעה והאמת של החקירה המדעית.

21

ובכן מה אומרת לנו האסטרולוגיה? ראשית, כי לא מכבר השתחררנו מסימן הדגים, אשר שרר בעולמנו באלפיים השנים האחרונות. לדברי קרול רייטר, מן המפורסמים והמצליחים באסטרולוגים האמריקניים, היה זה עידן קשה, גדוש אכזבות ורווי ספקנות, את מקומו תפש עידן חדש, אף הוא בן אלפיים שנה, העומד כסימן דלי ואשר מאפייניו הם שמחת חיים, הישגים מדעיים ורוממות הרוח והאמונה. אמנם, עידן חדש זה נפתח ב-1904, ואי-אלו מלחמות שהתחוללו מאז עשויות לבלבל קמעה את דעת הספקנים, אך מה הם 80 שנה שמאחורינו לעומת 1920 שלפנינו?

אף שהדברים נשמעים אירוניים, לא זאת כוונתם, אלא להצביע על קו — אשר לרעת רבים — מאפיין תורות נסתר למיניהן, אמונות בכוחות על-טבעיים ומדעים גבוליים (Fringe Sciences): ממצאים סותרים, מסקנות עמומות ורב משמעיות, תאוריות מפוקפקות (אם בכלל) ומעל לכל — העדר מבחן תצפיתי המאפשר לאמת את הניכויים הנגזרים מן התאוריה הנדונה. האסטרולוגיה היא דוגמא נאה, מבחינה זאת, למדע גבולי. כוכבי הלכת מכונים כשמות של אלים יווניים ורומיים, ואיפיוניהם זהים לתכונות האופי הספציפיות של האלים שבחרו לשכון בהם. הואיל וכך, הפלנטות הן ההתגשמות החומרית של האלים ומהוות כתור שכאלה מרכזי כוח. כך, למשל, צבעו האדום של מאדים (בתקופות מסויימות של השנה), נמשל בעיני קדמונינו לדם, ולפיכך ייחסו לו תכונות גבריות כמו תוקפנות, כוח וגבורה, כיאה לאל המלחמה. נגה, לעומת זאת, הבוהקת כשמיים כאור קר וחיוור, היא מקום משכנה של ונוס, אלת האהבה, ולפיכך כל הנולדים תחת סימנה נוטים לאסתטיקה ולהרמוניה. לא כך יופיטר, רב-האור והמידות, ראש וראשון לאלים, המשפיע הצלחה, חוסן ושמחת חיים על כל ילודיו. זאת ועוד, כוכבי הלכת השונים מקיימים זיקה הדוקה ליסודות השונים, אשר מהם — לדעת היוונים — מורכב כל היש בעולם: מים, אדמה, אוויר ואש. מבחינה מסויימת מוטב כך, כי אילו הכירו קדמונינו את מבנה גרעין האטום ואת מאה ויותר החלקיקים המתרוצצים בו, מלאכת הכנת ההורוסקופ היתה נעשית אולי בלתי אפשרית.

כך או כך, נשאלת השאלה הבלתי נמנעת: כיצד יכולות קבוצות כוככי המזלות וכוכבי הלכת להשפיע על אופיו, הצלחתו ועתידו של הרך הנולד? נניח לרגע שמיקומם המשתנה של כוכבי הלכת אכן משפיע על פעילות כתמי השמש ועל קרינת החלקיקים השופעת ממנה, כיצד פועלת קרינה זאת על ילודי ינואר-פברואר בשונה כל בך מאשר על ילודי פברואר-מרץ או מרץ־אפריל? גם אילו היתה נשמתנו מורכבת מאטומים, כאמונת היוונים הקדמונים, ולפיכך מושפעת מזווית ומכמות החלקיקים הפוגעים בה, עדיין היתה התעלומה נותרת בעינה. ומאחר שאנו חיים בעידן של גנים ושל דנ״א, ממילא נאלץ לשאול מהי הזיקה כין כוככי המזלות לתורשה. האם בן מזל טלה, בעל האופי האגרסיבי, הנחוש והנמרץ, היה יוצא רגיש, מלנכולי ובעל חלומות — אילו היה נולד כפג, חודש אחד קודם, תחת מזל דגים? ואם אין מדובר בהשפעה הפועלת באמצעות חלקיקים וכוחות פיסיקליים, אלא במשהו אחר — מה טבעו של משחו אחר זה? האם הוא נחלש ביחס הפוך לריבוע המרחק — ככוחות אחרים בטבע? האם עוצמתו עומדת ביחס ישר למאסה של הכוכב?

אין להניח שבידי האסטרולוגים תשובה לשאלות אלה, לא כל שכן לקשות מהן, אך יש בידם תשובה אתת ניצחת: הדבר ״עובד״! ויעידו על כך מיליוני האנשים המוכנים להשבע בנקיטת חפץ עד כמה קולע ההורוסקופ שלהם למציאות.

מזלות אינטליגנטיים

ראלף באסטדו (An Empirical Test of Popular Astrology), ביקש למצוא אישור סטטיסטי למיתאם בין הצלחה מקצועית-עיסוקית, כפי שהיא חזויה ע״י האסטרולוגיה, לבין מזלות מסויימים. באסטרו ראיין 1000 אנשים, שחיוו מדגם מייצג של 2.5 מיליון תושבי מפרץ סן־פרנציסקו, במטרה לבחון עד כמה תואמת עדותם העצמית על תכונותיהם את התכונות שאמורות לחיות להם ע״פ מזלותיהם. השאלות התייחסו לחמישה נושאים שונים: מנהיגות, עמדות פוליטיות, אינטליגנציה — ע״פ עדות עצמית, אינטליגנציה המיוחסת להם ע״י המראיינים (בעקבות המפגש עמהם) ולבסוף — אמונה באסטרולוגיה.

אליבא האסטרולוגים, בני מזל קשת, דלי, טלה, תאומים ובתולה, בולטים בכישוריהם האינטלקטואליים. כלומר — הם אנליטיים, רציונליים, אינטליגנטיים, מדעיים, מקוריים וכיו״ב.

ואמנם, המראיינים התרשמו לגבי 11% מבני הקשת שהם אינטליגנטיים ״הרבה מעל לממוצע״, אבל הם מצאו אינטליגנציה גבוהה כזו במספר גדול עוד יותר של בני מזל שור ודגים (15% ו-12% כהתאמה). ומה שחמור יותר מבחינת האסטרולוגים הוא הערכת המראיינים את בני מזל טלה ובתולה כפחות אינטליגנטיים מכולם (6% ו-2% בהתאמה).

תוצאות מעניינות התקבלו גם כקרב בני מזל עקרב, טלה, ודגים, אשר לטענת האסטרולוגים הם בעלי נטיות ותכונות מיסטיות, ולפיכך רבים מהם הופכים להיות מיסטיקנים, קוסמים וכד׳. בני מזלות אלה התבקשו לציין אם הם מאמינים מלאים באסטרולוגיה (1), מאמינים־אך מעט ספקניים (2), ספקניים מאד (3), או כופרים לחלוטין (4). לכשעובדו השאלונים, התברר שמירב המאמינים (תשובה חיובית לשאלות 1 + 2) נמנים אמנם עם כני מזל דגים (61%), וגם בני מזל טלה לא פגרו הרבה אחריהם (55%). אבל הסתבר שרבים יותר (56%) מבני מזל אריה מאמינים באסטרולוגיה. והפתעה נוספת: רק 48% מבני העקרב מאמינים באסטרולוגיה, פחות מכני הדלי (53%), מאזניים (52%), תאומים (50%) ושור (50%), אשר אליבא דאסטרולוגיה לא אמורים להיות מחוננים בנטיות מיסטיות מיוחדות. דומה כי הממצאים בשתי קטגוריות אלו צריכים לעורר אצל האסטרולוגים מחשבה שניה באשר לעיסוקם. התרשמותם של המראיינים מהאינטליגנציה של המרואיינים היא אמנם רק התרשמות, אבל מהיותה השוואתית היא בעלת משקל, מכל מקום היא פחות סובייקטיבית מאשר קביעת האינטליגנציה ע״פ עדות עצמית. הוא הדין בנטייה המיסטית. בעוד שבשאלות המתייחסות למנהיגות ולנטייה הפוליטית עשויות תשובות המרואיינים לשקף את הדימוי העצמי הרצוי והחיובי יותר, הרי שבציון הנטייה למיסטיקה יש פחות מקום להניח שאדם בעל נטיות כאלה ירצה להסתירם.

כמובן, אין לראות בממצאים אלה הפרכה מלאה של הניבוי האסטרולוגי או של השפעת הכוכבים על אישיותם של בני האדם. אבל ודאי גם לא אישור. הצצה חטופה בהורוסקופים השונים מגלה שיש בהם משהו מכל דבר, במידה כזאת, שכל אחד יכול למצוא בהם תימוכין לקווי אישיותו. ואמנם, ב-1960 חיבר סאנדברג דיוקן אישיות כללי ומסר אותו לסטודנטים שלו כאילו היה תאור ספציפי של אישיותם, ואכן, מרבית הסטודנטים מצאו בנוסח הכללי תאור הולם ומדוייק של אישיותם.

אפקט מאדים

נסיים נושא זה במחקרם של בני הזוג מישל ופרנסואה גוקלין, אשר יצאו לבדוק סטטיסטית את השפעת כוכבי הלכת על בני האדם. לדעת לא מעטים סיפק מחקר זה, בעקיפין, לאסטרולוגיה את הבסיס התוכחתי שהיה חסר לה. על ממצאי המחקר אומר ג׳ורג׳ אפל (1982 Psychology Today, July), שאם הם נכונים ״הרי שהם מדהימים והם22 מצויים מעבר ליכולת ההבנה של המדע הנוכחי״.

את ראשית דרכו בתחום זה עשה גוקלין בריכוז תאריכי לידתם של אלפי אנשים. הוא בדק והשווה את התכונות המוכרות של אנשים אלה עם החיזויים האסטרולוגיים ומצא, כי מקום השמש, הירח וכוכבי הלכת בקרב הסימנים השונים של גלגל המזלות, הוא חסר כל משמעות. אבל, תוך כדי עבודתו גילה גוקלין מיתאמים חדשים, דקים ובלתי צפויים, השונים מהמיתאמים הנחזים ע״י האסטרולוגיה המסורתית.

גוקלין חילק את כיפת הרקיע ואת השמיים שמתחת לאופק ל-12 פלחים, בדומה ל-12 ״הבתים״ של המפה האסטרולוגית, כך שמנקודת תצפית של כדור הארץ חוצים כוכבי הלכת והשבת את כל הפלחים במרוצת היממה. הפלחים 1 ו-2 מהווים את אזור הזריחה של הכוכבים, פלחים 3 ו-4 את שיאם בכיפת הרקיע ופלחים 5 ו-6 את אזור שקיעתם במערב. לאחר שקיבץ את תאריכי לידתם של 16, 336 בעלי מקצועות בולטים בתחומיהם, התרכז בבדיקת המיתאם בין תאריכי לידתם לנוכחותם של כוכבי לכת מסויימים בפלחים 1 ו-4 (אשר נראו לו כאזורי מפתח) בשעור גדול יותר מאשר בפלחים אחדים בעת לידתם.

לאחר שלא מצא מיתאם משמעותי בין הכוכבים המסויימים לבין רופאים, אמנים, מדענים וכד’, התמקד גוקלין בקבוצה של 1,553 אלופי אתלטיקה. אלא שהפעם, במקום לחפש מיתאם בין כוכבים מסויימים למקצועות התואמים אותם (למשל, הזיקה בין מאדים לאנשי צבא), בדק את המיתאם בין תבונות וקווי אישיות החיוניים לספורטאים, כגון: תוקפנות, מרץ, שאפתנות, וכיו״ב. הבדיקה העלתה, כי מספר האלופים שנולדו בעת שמאדים נכח בפלחים 1 ו-4 חינו גדול ב-5% יותר מכפי שמתחייב מההתפלגות הסטטיסטית. דהיינו, אם נחלק את השמיים (100%) ל-12 פלחים, אזי לפי ההסתברות הסטטיסטית חיו צריכים להיוולד בכל פלח 8.3% אלופים, ובשני פלחים 16.5%. והנה גוקלין הראה, כי בפועל 22% מכוכבי האתלטיקה נולדו בפלח 1 ו-4.

ועדה של מדענים בלגיים, שקמה כדי לבדוק את ״אפקט מאדים״ של גוקלין, בדקה מדגם אחר של 535 אלופי ספורט וקבלה אף היא עודף אלופים בן 5%, אשר נולדו בעת שמאדים נכח בפלחי המפתח. מישהו חישב ומצא שאם מחברים את המדגמים של גוקלין ושל הועדה הבלגית, הסכוי הסטטיסטי להופעה מקרית של עודף כזה במדגם בן 2,880 אתלטים הוא 1,000,000:1.

לכאורה הוכחה ניצחת, אך חברי הועדה לא השתכנעו מממצאים אלה, הן מנימוקים אסטרונומיים (הזיקה בין מסלול מאדים לבין הפלחים האחרים) והן מטעמים תאורטיים (תאוריית ההסתברות). מצב זה של חוסר הכרעה הניע את אבל, קורץ וזֶלֶן לבצע מחקר שלישי, אך הפעם עם ספורטאים אמריקניים. השלושה קיבצו מדגם של 408 אלופים בענפי הכדורסל, הכדורגל (האמריקני), האתלטיקה והאגרוף ומצאו שרק 55 אלופים, דהיינו 13.5%, נולדו בפלחים הקריטיים.

המסקנה, לפי שעה: שוב תיקו. גוקלין ערער על בחירת אלופים מענף הכדורסל והמחלוקת נותרה בעינה.

והיכן אנו, כצופים ניטרליים, עומדים במחלוקת הזאת? ובכן, לנו לא נותר הרבה לעשות, אלא להמתין ולצפות במאבק זה בין המדע התקני למדע הגבולי, בידיעה שהוא ימשך זמן רב, שכן שני הצדדים מפעילים טכניקות של מילכוד זה בנגד זה. מרטין גרדנר, מגדולי הספקנים של תקופתנו, מצביע (Science: Good, Bad and Bogus) על טכניקת המילכוד של חסידי ה-ESP והפאראפסיכולוגיה: כל אימת שהממצאים הפאראפסיכולוגיים מופרכים ע״י ניסוי שמתנהל בתנאים מדעיים חמורים, טוענים חסידי המדע הגבולי כי ספקנותם של עורכי הניסוי משבשת את כושר השידור והקליטה של הנבדקים. טענה זאת כינה גרדנר ״מילכוד 22״ שכן היא מבטיחה מראש הסבר לכשלון הניסוי. טענה אחרת, אותה כינה ״מילכוד 23״, תולה את התוצאות המפוקפקות במורכבות הניסוי. ״מילכוד 23״ קובע, כי ככל שתנאי הניסוי קשים ומורכבים יותר יורד אחוז ההצלחה. על אלה אפשר להוסיף את ״מילכוד 24״, הקובע כי הצלחת הניסוי נפגעת ממספר הפעמים שחוזרים עליו.

אבל, אם לשמור על מעמדנו כצופים ניטרליים, אי-אפשר שלא להצביע על מילכוד עדי שמפעיל המדע התקני, כפי שהדבר בא לביטוי גם במקרה של גוקלין. אצל אבל נפסל גוקלין בגלל חסר של 5%, ואילו אצל הבלגים הוא נדחה בגלל עודף ״לא משמעותי״ של 5%. ועם זאת, רק בראשית שנה זאת אחזה את עולם הפיסיקה התרגשות רבה לנוכח הגילוי ההיסטורי של חלקיק ה-W — אחד משני חלקיקי היסוד של הכוח הגרעיני החלש. והמעניין הוא שקיומו של חלקיק זה, אשר אינו מותיר שום עקבות (ולפיכך קיומו נלמד בעקיפין), נמצא רק ב-5 מתוך 850, 000 תמונות של התפרקויות גרעיניות. אמנם, גילוי ה-W נצפה ע״י התאוריה כבר לפני עשרות שנים, וזו אף חזתה במדוייק מה תהיה המאסה שלו (80GeV), ובכל זאת מאלף הדבר שבכל הנוגע לחצרו הוא נחה דעתו של המדע התקני גם מיחס של 170,000:1.23

קושי אחר ומרכזי הרבה יותר הוא העדר תאוריה מאחורי חלק ניכר מהמדעים הקרויים גבוליים, והעובדה שבמקום הכוחות הפיסיקליים המוכרים של הטבע הוא מציג רוחות — או מכל מקום כוחות סמויים ועל-טבעיים, המשוללים בסיס תאורטי איתן. אבל, גם במדע התקני לא לכל התופעות יש הסבר תאורטי איתן, ואין עובדה זאת פוגעת כהוא־זה במהימנות התופעות. למשל, איש אינו יורע להסביר למה האצת מטענים חשמליים בתוך האטום יוצרת אפקטים מגנטיים; למה מתגלה החשמל ביחידות של מטען חיובי ושלילי; או למה כוחות הגרביטציה הם אסימטריים (משיכה בלבד). ולהיפך, קורה שהתאוריה חיה ונושמת במשך עשרות שנים בלי שימצא לה אישור ניסויי. אחד המקרים היותר מפורסמים קשור באלברט אינשטיין.

ב-1905 פרסם אינשטיין שלושה מאמרים שחוללו מהפיכה בפיסיקה. באחד מהם, שדן באפקט הפוטו-אלקטרי, העלה אינשטיין את ההנחה שלאור יש מבנה חלקיקי (ולפיכך עשוי מנות-מנות) ולא גלי (ולפיכך רציף) — כפי שגרסו הכל, אבל איש לא הצליח בשעתו להציע ניסוי שיוכל לאמת הנחה זאת. ב-1913, כאשר הומלץ לקבלת פרס האקדמיה הפרוסית למדעים, נאמר, בין השאר, במכתב ההמלצה (The Cosmic Code, by Heinz R. Pagels): ״לסכום, קשה להצביע על בעיה אחת מבין הבעיות הגדולות שהפיסיקה המודרנית כה עשירה בהן, שאינשטיין לא תרם לה תרומה נכבדה. וגם אם החטיא אולי את מטרתו בספקולציות שלו, כמו — למשל — בהיפותיזה שלו על הקוואנטיקה של האור, אי-אפשר לנופף בכך לחובתו… ״

האישור הסופי לקיום הפוטונים, ולפיכך למבנה הקוואנטי של האור, התקבל רק בשנת 1923-24. 20 שנה כמעט דבק אינשטיין בהנחתו זאת בלי שיכול היה לתת לה ביסוס אמפירי, ומשאומתה זכה בגינה, ולא בגין תורת היחסות בעלת המוניטין העולמי, בפרס נובל.

וזה אשר רצינו לומר כצופים מהוגנים: העדר תאוריה או ביסוס ניסויי אינם פוסלים בהכרח הנחות והיפותיזות. אבל, גם זאת חובה לומר, העדרם של אלה אינו בהכרח ראיה לנכונותם. הואיל וכך איזכור תקדימיהם של גליליאו, אינשטיין ואחדים, או הצבעה על תמיכה ציבורית רחבה, אינם ממין העניין.

היה זה הסופר ארתור קלרק, אשר ניסח בשעתו ״חוק״ על קבילותן של תאוריות מדעיות: כאשר איש מדע דגול, אך בא בימים, קובע כי דבר-מה הינו אפשרי — הוא ככל הנראה צודק. אבל כאשר הוא פוסק כי דבר-מה אינו אפשרי — הוא קרוב לוודאי טועה.

כפאראפראזה על ״חוק״ זה ניסח אסימוב את המסקנות שלו (,Asimov’s Corollary Paranormal Borderlands of Science): עם זאת, כאשר הציבור הרחב תומך בהתלהבות ובקנאות ברעיון הנדחה ע״י מדענים דגולים — ולו באים בימים — הם (המדענים) כנראה צודקים.

והוא מוסיף מסקנה שניה: אם תיזה חדשנית, הכופרת בעיקרים מדעיים, נתקלת בהתעלמות או בדחייה מצד הציבור הרחב, יש סיכוי שהיא נכונה. אבל, אם הכפירה המדעית נתמכת אמוציונלית ע״י הציבור הרחב, היא כמעט בוודאות שגויה.

אם-כן, נראה שהמסקנה הראשונה של אסימוב קולעת יפה למעמדה הציבורי והמדעי של האסטרולוגיה. אבל אנו, כצופים ניטרליים, איננו חייבים לאמץ את האסטרולוגיה וגם לא לדחותה על הסף. בידינו השהות להמתין בסבלנות ובאורך רוח עד אשר תימצא לה תאוריה שתסבר את אוזננו, או שיתגלו ממצאים ניסויים שיאשרו את ניבוייה.

ובינתיים נשתמש בה כדוגמה, ואולי כמשל, לדיון בנטייה זאת שבנו לשמר את הסוד ולקיים את המסתורין בעולם.

המציאות האחרת

מבחינות רבות נטייה זאת היא עצמה דבר מופלא, לנוכח קצב הגילויים המדעיים והגידול של הידע האנושי. יש המעריכים כי הידע המדעי, למן שנות ה-50 של המאה הזאת, הכפיל את עצמו כל עשר שנים. אך נתון מדהים זה לא סילק את המסתורין, אלא רק הסיגם לאזורים אחרים, אפשר, אם-כן, שאת סוד המסתורין יש לחפש לא במציאות האובייקטיבית, אלא במבנה תודעתנו (ואולי גם במבנה הדואלי של מוחנו). הבעיה היא שאיננו יודעים כיצד לחפשו.

המתודה המדעית, שבאמצעותה ובסיועה אנו בוחנים את הטבע ולומדים להכירו, עושה זאת ע״י מציאת מכנה משותף של זיקות ויחסים לקבוצת של ארועים, תבונות ותופעות — בהתאם לתאוריות ולהנחות המונחות מראש.

אחד התנאים החברתיים לתכונות ולתופעות אלו הוא שיהיו הדירות. כלומר — שיחזרו שוב ושוב על עצמן באותה מתכונת, על-מנת לאפשר לנו לבודקן ולאמתן בוודאות. וכאן קבור הכלב: מרבית התופעות והארועים המתרחשים במישור הסובייקטיבי והאינטואיטיבי של תודעתנו — אינם הדירים כי אם להיפך: הם ייחודיים וחד-פעמיים. ומאחר שכאלה הם, אי-אפשר לגזור מהם מבנה משותף. פירוש הדבר שמעמדם נחרץ להיות ״רעשים״ זניחים, המופקעים אוטומטית מתחום טיפולו של המדע. בעצם, בנקודה זאת נוצר קו פרשת המים בין המתודה המדעית למתודות תבוניות אחרות, שבאמצעותן אנו מנסים להשיג את הוויית קיומנו ואת המציאות המקיפה אותנו. ארוע ייחודי, שהוא בגדר ״רעש״ לא רלבנטי למדע, עשוי להיות מבחינת התודעה השורש המרכזי המפרנס את התוויה הקיומית שלנו. שוני זה בין החד-פעמיות והייחודיות מצד אחד, לבין ההדירות והכלליות מצד שני, הוא גם הדבר המבדיל את האמנות מהמדע.

ביטוי מרתק למבוכה הנובעת משניות זאת של האובייקטיבי והסובייקטיבי, הייחודי והכללי, מצוי בספריו של קרלוס קסטנדה, העוסקים במפגשיו עם המורה-מכשף המקסיקני, דון חואן, ובנסיונו של זה להביא את קסטנדה להברה בקיומה של ״המציאות האחרת״, המודרכת ע״י ישויות כשופות. קסטנדה מנסה להבין ולהסביר באמצעות24 שכלו את המראות ואת ההוויות הקשות והמשונות שעוברות עליו. באמצעות שכלו, שכן זהו הכלי היחיד, שהוא — כתלמיד אסכולת החשיבה המערבית — יכול לתת בו אמון בבואו לתפוש את המציאות האובייקטיבית, ״האמיתית״. ואילו דון חואן מנסה לקרוע לפניו צהר חדש למציאות, אינטואיטיבי, מכליל ואנטי אנליטי. לאחר שקסטנדה ספק הוזה ספק מתנסה בעליל בחוויית תעופה כאחד הציפורים, הוא מציג — נרעש כולו — את שאלת השאלות: האם באמת עף כמו ציפור? דון חואן מאשר, אבל בדרך סתומה כלשהי. דעתו של קסטנדה לא נחה והוא שב ושואל האם מעופו היה עובדה ממשית, אובייקטיבית. והוא מקשה: אילו היה גופו רתוק לסלע, האם היה מתנסה גם אז בתחושת התעופה בלי קשר לגופו? על שאלות נואשות אלה הוא זוכה לגינוי מפיו של דון חואן, על כך שאינו מסתפק בהתנסותו האישית ועל נטייתו המוגזמת לסמוך רק על עדות חושיו; או נכון יותר — על מה שלימדו אותו שאפשר ומותר לראות: ״אתה מאמין שציפורים עפות כיוון שראית אותן בכך, אך לא תקבל דברים אחרים שצפורים עושות — כיוון שלא ראית אותן בכך״.

שיחה דומה בין השניים מתנהלת לאחר שדון חואן מטעים את קסטנדה בסם המסקאלין, במטרה לערער את בטחונו בעדות חושיו ולשכנעו כי מה שנתפש בעיניו בעובדות אינו אלא אינטרפרטציות:

קסטנדה: היתה לי תחושה אמיתית שאיבדתי את גופי, דון חואן.

דון חואן: אכן כך.

קסטנדה: כוונתי, האמנם היה לי גוף?

דון חואן: מה דעתך?

קסטנדה: אינני יודע, כל שאני יכול לומר הוא מה שחשתי.

דון חואן: זאת כל המציאות — מה שחשת.

קסטנדה ודון חואן מייצגים במובנים רבים גישות מקוטבות בכל הקשור לתפישת המציאות. לדידו של קסטנדה ידיעת דבר-שהוא אפשרית רק אם היא מושגת במצב של הכרה צלולה ואם היא עומדת בבקורת השכל. לפיכך, ידיעה המושגת בהשפעת סם או תחת הוויה רגשית עזה — אינה מהימנה ואינה אמינה. ואילו לגבי דון חואן השכל תופש רק את החלק השגרתי והטריביאלי של הידיעה האמיתית והמלאה של הדברים. נוירופסיכולוג היה אולי אומר, כי כל אחד מהם מנסה לתפוש את העולם באמצעות חצי אחר של המוח — זה בחצי הלוגי-אנליטי וזה בחצי החוויתי-אינטואיטיבי, העולם, לדידו של דון חואן, לא ניתן לפיענוח ולהבנה, ולפיכך יש לנהוג בו כבחירה כמוסה.

הרציונלי לעומת האי-רציונלי

למען האמת, לא רק אנשי המסתורין רואים כך את העולם. תימוכין מסויימים לראיה זאת אפשר למצוא גם בתאורמה המפורסמת של המתימטיקאי גידל ובדבריו של הפילוסוף ויטגנשטיין. זה, האחרון, הצביע על כך שאנו יכולים לדעת משהו על העולם בכללותו רק אם נוכל לעמוד מחוצה לו. אבל אם דבר זה היה אפשרי — שוב לא היה זה העולם בכללותו. משמע — המציאות בשלמותה לעולם תשאר כמוסה מעינינו.

אכן דומה, כי שאלות יסוד מסויימות של מהות: מהות החומר, מהות החיים, מהות העולם — מקורו וראשיתו — ספק אם המדע מסוגל, ולו בעקרון, להשיב עליהן. אפשר שקושי זה, הטמון בשאלות המהות, היווה את אחת הסיבות העיקריות להופעת העידן המדעי, בכך שהביא את מחוללי המדע המודרני להפריד את שאלות המה משאלות האיך ולהתרכז יותר ויותר באחרונות: איך דבר זה או אחר פועל, איך הוא עולה או נופל, איך הוא בועד, איך הוא צומת או מת. הפרדה זאת איפשרה לאנשי המדע להתמקד בעולם חומרי ורציונלי, המופעל ע״י חוקים דטרמיניסטיים וקבועים, באמצעותם ניתן לשחזר במדוייק את העבר ולהזות במהימנות את העתיד — מעשה שעון מכאניסטי גדול, אשד הגיע לשיא שכלולו בתורותיהם של דקארט וניוטון ואשר השרה ודאות ובטחון בליבות האנשים עד סוף המאה ה-19. ״הידיעה המדוייקת של החוקים השולטים בעולם״, כותב ישעיה ברלין על תקוות בניה המובהקים של ההשכלה במאה ה-18 (״הוגים רוסיים״), ״אשר נתגלתה ונוסחה על-ידי ניוטון האלוהי, עתידה לתת לבני האדם את האפשרות להשתלט בבוא השעה על הטבע. ״ ובתוך תהליך זה של הפרדת האיך מהמה, נדחק האחרון אל מחוץ לעולמם של המדעים המדוייקים.

כך, לכאורה, נראים פני הדברים. אבל רק לכאורה, לפי שמבט שני מגלה כי האיך פועל במסגרת תאוריות והנחות שלא ניתנות לאישור סופי — ויהיה מספר המימצאים שמאמתים אותן גדול כאשר יהיה. מאחר שכך, וגם משום מורכבותם של הניסויים המתבקשים, נוטים המדענים לבחור בתאוריה היותר אלגנטית מבין התאוריות החליפיות; לא משום שהמציאות היא כזאת, אלא משום שהאלגנטי הוא יותר נאה, יותר אסתיטי, יותר אהוד.

יתירה מזאת, המדע יוצא מנקודת פתיחה של טענות אוניברסליות ולא בהכרת רציונליות, המבטאות אמונות שונות. בראש ובראשונה את האמונה שהעולם פועל באמצעות חוקים רציונליים. כן הוא מניה הנחות יסוד שרירותיות, כגון: שתנועת האור מייצגת את המהירות העליונה בטבע — מהירות המצויה מחוץ להישג ידם של גופים מאסיביים; שאותם חוקים העומדים ביסוד הכוחות הפיסיקליים של הטבע מתנהגים באותו אופן, בכל זמן ובכל מקום ביקום; ובן מקדמים למיניהם וחוקי סימטריה ושימור לרוב. אין תימה איפוא, שפופר קם ומכריז, כי הרחבת הידע מקרבת אותנו יותר ויותר לאמת, אך לעולם לא נוכל לדעת אם הגענו אליה. אם כאלה הם פני הדברים, יקשה מי שיקשה, מה הואיל המדע בהחליפו מערכת אחת של אמונות באחרת?

במקרים רבים ההבדל הוא כמו המעבר למשחק השח ממשחק פתוח ללא כללים קבועים, שכל המהלכים וכל הצרופים מותרים בו. אם תרצה, אפשר להשוות את המתודה המדעית למשחק הכדורגל. ראשית חכמה, היא בתרה במגרש עליו תשחק: המגרש הרציונלי. משהחליטה כך היא קבעה את מידות המגרש, סימוניו, וחוקי המשחק. כל מי שיוצא מגבולות המגרש או מפר את כללי המשחק, דינו כדין כדורגלן שעוצר את הכדור בידו או שמכדרר מחוץ לגבולות המגרש: הכדור נלקח ממנו. כך, למשל, קובע אחד הכללים, כי ארוע פיסיקלי יכול להגרם אך ורק ע״י סיבה פיסיקלית. אבן קביעה שרירותית, אבל היא שחררה את העצמים ואת הארועים בעולם החומרי מעריצותם ההפכפכה של שדים ורוחות ואפילו מאהבתם של אלים. אליבא דדיוניסוס, שחי במאה ה-5 לספירה, בל החומר בעולם ספוג אהבת אל. לפיכך אהבתו מושכת כל פיסת חומר אליו וכל פיסת חומר נמשכת לרעותה. דיוניסוס ניסח, איפוא, את הוק המשיכה ההדדית בין עצמים, אכל בניגוד לניוטון לא חולל מהפיכה מדעית. שבן, אם משיכה זאת מבוססת על אהבת אל, אי-אפשר לגזור ממנה חוק, אלא רק תפילה. תפילה לאל שאהבתו לא תיחלש ולא תסתלק מהעולם.

כלל אחר קובע, כי סיבה פיסיקלית קודמת לארוע פיסיקלי ובי בכל מקרה הארוע קודם לתוצאתו. בכך נקבע ההגיון של מוקדם ומאוחר ושל סיבה ומסובב ושל זרימת הארועים מהעבר להווה ולא להיפך.

אם-כך, אפשר אמנם לטעון שכללים שרירותיים אלה כובלים את דמיוננו ותוחמים את אפשרותנו להשיג את המציאות כמלוא כוליותה ומורכבותה, אבל באותה מידה אפשר לטעון כי אלמלא הגבלנו את משחק הכדורגל בגבולות מגרש 70X105 מטר היינו מאפשרים משחק פתוח ומרתק יותר. וגם זה נכון, אבל בכך היינו גוזרים קץ על המשחק, שכן מדוע יבוא הקהל לאצטדיון בלומפילד אם הכדור עשוי להיות משוחק באותה שעה בקריית שמונה?

ובכן, יש בקביעות שרירותיות אלה כדי לפסול על הסף את מדעיותן של נבואות הלב ואפילו את הקשר בעליל בין ההחלטה להרים את היד למימושה בפועל. אבל בו בזמן הן מותירות פתח מספיק רחב לאמת שמחוץ למגרש לעבור דרכו — אפילו יביא הדבר לפסילתן. פתח זה הוא מבחן המציאות.

לדוגמא: אם יאושר ״אפקט מאדים״ על-ידי קבוצות חוקרים שונות, יאלץ המדע להשלים עם נכונותו — גם אם לא יהיה בידי איש הסבר לכך, כפי שהדבר ארע עם המבנה החלקיקי והמנתי של האור. יתכן, איפוא, שהמתודה המדעית אינה המכשיר המושלם ביותר לחקר האמת, כפי שעוד נצביע על כך בהמשך, אבל האלטרנטיבות גרועות הרבה יותר. שכן ברגע שאניח כי נפילתה של אבן איננה תוצאה בלתי נמנעת של כח המשיכה, אלא ביטוי לאהבת האל, פירוש הדבר לא רק עמידה מול עולם קאפריזי ובלתי צפוי של שבר ועונש אלהי, ולא רק החלפת המתודה המדעית במתודה אחרת של ידיעה, אלא קץ בל הידיעה ושיבה לעולמם המיתולוגי של גיבורי הומרוס.

העולם המקושר והתאוריה המפשטת

עניין זה מחזיר אותנו לדון חואן. קסטנדה לומד מפיו את סוד הראייה וההבנה של המציאות, באמצעות ״אי-העשייה״. משמע, המנעות ממתן שמות והגדרות לדברים, כי מרגע שהצמדת תווית שמית לעצם כלשהו, שוב אינך יכול לראות את כל הדברים האתרים שהוא עשוי להיות, זולת התווית25 שהצמדת לו.

לכנות אבן קטנה בשם חצץ משמעו להגביל אותה לאופן ראייה צר ומסויים. ההמנעות מכך, קרי: אי-העשייה, עשויה לאפשר לחלוק־אבן לגדול ולהתעצם למימדים של סלע ואולי אף של הר. הוא הדין בצל שמטילה אבן קטנה המונחת על הסלע. אם תאמר שהדבר נובע מאטימותה לקרני האור, לעולם לא תוכל לראות שהצל אינו אלא דבק, הקושר את הסלע ואת האבן למהות אחת. אין ספק שדון חואן מצביע על רעה חולה של

החשיבה האינדוקטיבית-דדוקטיבית של התרבות המערבית, אשר בלהיטותה להגדיר ולסווג כל דבר למגירותיו, היא הופכת את מרכיבי המציאות לתד-מימדיים. ״רואה אתה״, אומד דון חואן לקסטנדה, ״למן לידתנו שבים ואומרים לנו שהעולם הוא כזה וכזה. טבעי הדבר שאין לנו ברירה אלא לראות את העולם כפי שמספרים לנו עליו… ״

ברונובסקי, בספרו The Origin of Knowledge and Imagination, מנתח את המתודה המדעית ברוח דומה.

העולם, טוען ברונובסקי, מקושר באופן טוטלי. כל ארוע המתרחש אי-שם ביקום קשור בדרך זו או אחרת בארועים אחרים המתרחשים במקומות אחרים. אולם, במהלך הניסויים שאנו עורכים, אנו מחלקים את העולם לרלבנטי וללא רלבנטי (לניסוי הספציפי), לפי שאין דרך מעשית להביא בחשבון את גודש הקישורים.

אנו עוקרים את התופעה הנחקרת מהעולם ומבודדים אותה בתוך קופסה. מרגע זה, מה שבתוך הקופסה הוא רלבנטי ואילו מה שמחוצה לו חדל להיות כזה. אבל אנו יודעים שאבחנה זאת שגויה. ברי לנו שהקרינה הקוסמית חודרת לתוך הקופסה ופועלת על תוכנה. התוצאה: לעולם אנו מפענחים חלק מהעולם ולא את העולם בכללותו.

פופר, במאמרו ב- (On Theories as Nets New Scientist, 29, ביולי 1982), עומד על היבט אחר של החקירה המדעית, מרבית התאוריות המדעיות, המניחות ביסודן דטרמיניזם, מציעות דרכי בחינה ואימות פשוטות. זו גם הסיבה, אומר פופר, שאנו נוטים להעדיפן על פני תאוריות מתחרות המצריכות מבחנים מסובכים יותר. עם זאת, הדף הצלחתן של הראשונות אין להסיק כי העולם הוא בעל מבנה פנימי דטרמיניסטי או שהוא בעל מבנה פנימי פשוט. המדע, אם-בן, הוא תוצאה של ראיית העולם באודה המפשט והפשטני של התאוריה; כל דבר שאיננו מואר על ידה נותר חשוך ואינו זוכה לתשומת לב. בעייתיות דומה, לדעת פופר, חלה על שאלת האוניברסליות של התאוריות שלנו. יש לנו סיבה טובה להניח שהעולם הוא בעל מורכבות גבוהה, אולי מורכבות אין-סופית, אעפי״כ אנו מנסים לתאר עולם ייחודי זה בעזרת תאוריות אוניברסליות. שואל פופר: ״האם תאוריות אלו מתארות תכונות אוניברסליות של העולם? או בי האוניברסליות, כמו הפשטות, היא רק המאפיין של התאוריות שלנו, ואולי של הלשון התאורטית, אבל לא של העולם? ״

יתכן, מוסיף פופר, שנסיון זה לתאר את העולם במונחים של תאוריות אוניברסליות אינו אלא נסיון לעשות רציונליזציה של הייחודי והלא רציונלי. המדע, כאמנות של פשטנות-יתר, מטעים פופר, מותיר אחריו תורים, ואותם אנו מנסים לסגור באמצעות קירובים, אך מאחר שאין בידינו דדך למרוד את דרגת הקירוב שהשגנו, אין אנו יכולים להשיב על השאלה אם העולם דטרמיניסטי או לא. קיימת תמיד האפשרות שמבעד לחוריה הגסים של רשת הקירובים שטווינו נמלטים הדגיגים הקטנים המייצגים את אי-הדטרמיניזם.

ידיעת האמת לעומת חוויית האמת

ובכן, הגענו סוף-סוף לרגע האמת: הצורך להשלים עם כך שהחקירה המדעית, עליה הטלנו את כל יהבנו, יכולה להביא אותנו רק לאמת קירובית וארעית, וכי גם אם נשכלל את הקירובים ונגיע לאמת עצמה, לא נוכל לדעת שהגענו אליה, ואולי גם הצורך להשלים עם המחשבה הקשה מכולן, שהמדע אינו עוסק ביריעת האמת על המציאות, אלא בחקירת האמת של התאוריה על המציאות.

אם זהו המצב לאשורו, מדוע לא לנטוש כלי מפוקפק זה לטובת תורות המציעות אמת סופית ומוחלטת? אם המדע אכן מציע לנו רק אמת חלקית — אפילו לא של העולם אלא של התאוריה אודות העולם — מדוע להשאר בגבולות המצומצמים של המגרש שקבע המדע התקני בשרירות ליבו, ולא להפליג למרחבי המדע הגבולי?

על כך אפשר להשיב, כי מי שמבקש את הרחבת הידיעה — מוטב לו לדבוק במתודה המדעית. אולם מי שרואה באמת הסופית והמוחלטת, ורק בה, את מטרתו העליונה, כדאי לו להמר על המיסטיקה והמסתורין. זהו בעדך ההבדל בין מהמר ״שהולך על כל הקופה״ לבין שחקן שמכלכל את סיכוניו וסיכוייו בשום־שכל. שכן, אפילו יתברר אי-פעם שמטאפיסיקה זאת או אחרת צודקת, שדת זאת או רעותה אמיתית היא, עשוי להתברר לנו כי הזמן שהשקענו בהרחבת הידיעה המדעית לא היה לריק, שכן חקירה זאת גילתה לנו מקצת מן החוקים באמצעותם מתממשת האמת המיטאפיסית העליונה. לעומת זאת, אם המציאות היא רק זאת המשתקפת והמתגלה ע״י המתודה המדעית, אזי דרכם של אנשי המיסתורין — לא זו בלבד שאין בה שום אמת, אלא שיש בה גם מן הרועץ. לפי שהיא מונעת אותנו לחקור ולדעת את החוקים על-פיהם עלים נושרים לארץ ועורבים עפים בשמיים. מכאן, אותה ראייה מיוחדת שדון חואן מנסה להקנות לקסטנדה, זו המתאפשרת – כדבריו – רק כאשר מצליחים להתגנב בין העולמות – עולמם של אנשים רגילים ועולמם של מכשפים — אינה אלא מטאפורה. מטאפורה חשובה לחוויה הקיומית של האדם, משמעותית לכמיהה הטרנסצדנטלית שלו, אבל נטולת ערך לחלוטין להבנת החוקים והמנגנונים העומדים ביסוד המציאות הנתפשת ע״י חושינו ותודעתנו. יותר מכך, מטאפורה זאת, המציגה עולם קסום של שיג ושיח עם עצים, עופות ואבנים, הינה קשיחה וקפואה, באשר היא מייצגת אמונת סופית בכוחות טוטליים וכל-יבולים, שאין לשנותה ואין להמירה באחרת. בעוד המדע, בגבולות המגרש השרירותי וצר המידות שלו, הוא דינמי, משתנה ופתוח. ולראייה, עוד טרם התאוששנו מסילוק הסדר הדטרמיניסטי מעולמה של הפיסיקה הקלאסית ע״י אי-הוודאות, המקריות והסוביקטיביות של המכאניקה הקוואנטית, וכבר מתעורר ספק שמא הטענה הקוואנטית בדבר אי-הוודאות, המקריות והסובייקטיביות של התצפית הפיסיקלית — השולטות בעולם התת-אטומי – אינה אלא תוצאה של אי-ידיעתנו את המבנה הבסיסי של חלקיקי החומר.

ומשהשלמת עם קו מחשבה זה, שהדרך לאמת היא אולי אין-סופית, שוב אינך מתייחס לשכל כאל אויב שיש לקדש עליו מלחמה, כמנהגו של פידרוס — גבור מסעו של רוברט פירסיג (״זן ואמנות אחזקת האופנוע״).

פידרוס רודף בחמת זעם אחרי רוח הרפאים של השכליות, העומדת ביסוד המרע והטכנולוגיה, משום שהאמין שיהיה בה מענה לחידת היקום והקיום. ומשהוא עומד על אפסותה בשאלות הגדולות של הווייתו, מטיל עצמו פידרוס לזרועות המיסטיקה. כאותו מיסיונר מומר אצל קאמי, אשד סאת ההשפלה והעינויים שעוברת עליו מידי עובדי האלילים בעיר המלח המדברית, מוכיחה לו את נחיתות הטוב השמימי לעומת הרע העליון.

בגלגולו השלישי מנסה פידרוס למצוא את התשובה האמיתית בסינתיזה של השכליות והרגשיות, לה הוא קורא ״איכות״. ה״איכות״, גורס פידרוס, היא אותה אחדות המתקיימת בכל דבר בטבע, עד אשר הסכין האנליטי של השכל מבקע אותה לשכל מזה ולדגש מזה, לאובייקטיבי מזה ולסובייקטיבי מזה. אולם, אף בי נדמה לפידרוס שהגיע באמצעות האיכות ל״איזו נקודת שיא מחשבתית — שלקראתה חתר באורח לא מודע זה זמן רב״, נראה כי אין זה אלא שלב נוסף בדרך תלאותיו.

השכליות והאנליטיות אמנם מהוות חלק מהתודעה האנושית, כשם שהחוויה הפנימית והרגשיות הן חלק ממנה. אלא שפידרוס מנסה למזג את שני הצדדים של מטבע התודעה לצד אחד, מעבד לנקודת המפגש שמתקיימת ביניהם, ובכך טעותו. נקודת המפגש בין שני הצדדים הוא רגע ההארה, ״האורקה״, העומדת ביסוד החשיכה היצירתית והמתגלה במעשה היצירה האמנותי והמדעי באחד. אך מנקודה זאת,26 שבה משמשים בערבוביה האסוציאציה, האינטואיציה וההקשר הנחשוני, נפרדות דרכיהם לשני צידי המטבע. המטאפיסיקה וכמוה האמנות מעצימות ומרחיבות את רגע ההארה באסוציאציות ובקשרים נוספים, ואילו המתודה המדעית מפרקת ומנתחת רגע זה לגורמים, בודקת בעין בוחנת את זיקתו לתאוריות ולחוקים הקיימים ומבינה אותו למבחן האכזרי ושווה הנפש של המציאות. אין תימה, איפוא, שמבחינת הצד הרגשי-אינטואיטיבי יש משמעות להגדרת האיכות ב״מה שמוצא חן בעיניך״, אבל מבחינת הצד חשכלי-אנליטי זהו צרוף מילים ריק מתוכן. שבן, מבחינתו, קסמם של מי מעין זכים אינו רלבנטי לעובדה שהרכבם הכימי הוא H₂O. משמע, ידיעת המים נפרדת מחוויית המים: אין הידיעה מובילה לחוויה ואין בחוויה כדי להוביל לידיעה. להיפך, ככל שתתעמק באחת — במטרה להגיע לשניה — תמצא עצמך מתרחק ממנה. נסיון זה לעשות סינתיזה בין השניים ולראות את המציאות, כהמלצתו של פירסיג, בראייה רומנטית, מטיל על השכליות משא שלא נועד לו.

השכליות איננה תחליף להוויה, וההגיון לא נועד למלא את מקום הרגש. השכליות היא רק אחת מדרכי ההסתכלות במציאות — לצד דרכי ההסתכלות האחרות, כמו של הפייטן ושל המיסטיקן. אבל דרך זאת, שאינה מתיימרת לתפוש את ההוויה במלוא היקפה וכוליותה, היא אולי מופלאה ומסתורית אף מזו של המיסטיקן; באשר היא מייצגת את הפלא של הבאת רשת אדירה וסבוכה של עשרות מיליארדי תאים וקשרים, הארוזים בצפיפות מופלגת בתוך מוחנו, לכדי פעולה מתואמת והארמונית. וזהו הפלא האמיתי, לא צילה של אבן שהוא, אולי, דבק, ולא עצמים וישויות הנעלמים מכוח עצמם ממקום אחד ומתגלים במשנהו, אלא הסדר, השיטתיות והארגון של חומר אפור זה, אשר די בשיבוש קל מן הקלים במאזנו הכימי כדי להביאו לשמוע קולות ולראות מראות מדומים של ״מציאות אחרת״ כביכול. וגם אם שכליות זאת היא חסרת אונים ברצותה להשיג את הטוטליות של ההוויה ואת הכוליות של היקום, הרי די אם יש בה רק כדי לזהות ולהשיג את החוטים הרציונליים השזורים במכלולים אלה — כדי שתהיה פלא שאין גדול ממנו.

צ. י.

27