מחשבות 39 | 1974/03

גליון זה הושלם בנסיבות יוצאות דופן למדי. עריכת החומר נעשתה בצידה המערבי של תעלת סואץ, התכנון הגראפי בצידה המזרחי, ואילו ההנחיות לאילוסטרציות הועברו לרמת הגולן — מקום שרותו של הצלם.

נסיבות מוזרות אלו מעלות אל־נכון את השאלה אם אין העיסוק במחשבות ערטילאיות משום עדות לתלישות מן המציאות היומיומית. תשובה לכן קבלנו באמצעות עשרות מכתבי חיילים שהגיעו למשרדי החברה מהחזיתות השונות ובהם בקשה להעביר אליהם בדחיפות עותקים של מחשבות. דבר המצביע, אולי, כי דיון מופשט על מצב העולם והאדם אינו תלוש ככלות הכל מן המציאות.

בגליון זה תמצא חמישה מאמרים העוסקים באדם, באמונה, בעולם, במדע ובאמנות. ואם תעקוב לא רק אחר האינפורמציה הכלולה בהם, כי אם גם אחר המוטיבציה שמאחריהם, תמצא אולי שמוטיבציה זאת הנה ענינו של המאמר השישי שלא נכתב. במרכז הגליון עומדת מערכת הערכים האופטימלית של ד״ר קרוי, היכולה לדבריו למנוע את הקונפליקט המסורתי בין האינטרס למוסר ולחסל בכך מקור קדום של מצוקת הנפש. הנקודה המרכזית העולה מתיזה זאת, האמורה לדבריו לחולל מהפכה מיטאפיסית בתפישת האדם, היא שהאדם הוא יצור רציונלי ביסודו. אך גם אם כזה הנהו — האמנם ניתן להסביר את מורכבותה של ההתנהגות האנושית באמצעות פעולה לוגית של שני מנגנונים (המצפון והאינטרס) המוצעים על ידי ד”ר קרוי? והאמנם שמירת הקיום היא בכל מקרה הערך העליון?

תפישת אדם שונה לחלוטין מציג ברגמן בסרטיו “השתיקה” ו״זעקות ולחישות” הנסקרים בגליון זה. המאמר עושה נסיון להראות, כי החיצוי המר והמיוסר בין הגוף לנפש אינו פרי באוש של התרבות הנוצרית — כטענתו של ד״ר קרוי (שהרי חיצוי זה כבר מצוי בפולחן הקדום של אורפיאוס), אלא פועל יוצא של התודעה, הדולה מעולם העצמים והתופעות את פישרם ובונה מהם עולם משלה! עולם של אל-חומר שאינו כפוף לחוקי החומר והטבע, בתוכו היא מבקשת סיבה, טעם ותכלית לקיומה.

נסיון עיקש זה למצוא משמעות לקיום האנושי בעולם, אפשר הוא מהווה את המכנה המשותף לאמונות ולתיזות השונות המיוצגות בגליון זה (דת, מדע, רציונליות והומניזם). אם אכן כן הוא, לא תופתע מן הסתם לגלות דמיון ביו הרציונליזם האבסולוטי של ד״ר קרוי לביו התיאיזם של איקא ישראלי — הרף קיטובם המופגן: כשם שלא תופתע לגלות כי לאמונה הבלתי מסוייגת של איקא ולמצוקתם האימתנית של גבורי ברגמן — אותו שורש. שכן, ללא אמונה קשה לו לאדם לעמוד לנוכח הבדידות והאבסורד של קיומו. לפי שבלעדיהם היה נדון להוציא ימיו בלא שחר, כאותו קולונל אאורליאנו בואנדיה (״מאה שנות בדידות״), הרוקע עלי זהב לדגיגים ושב להתיכם לעלי זהב בהגיע מספרם ל-25.

כורח זה למצוא משמעות הוא שניצב בבהירות שאין לטעות בה מאחורי הרוחות והכוחות המסתוריים של דון חואן (“ixtlan”) — שהרי אלה דברי פרידתו של דון חואן מקסטנדה: “רציתי לשכנע אותך שאתה חייב ללמוד לעשות כל פעולה שלך לנחשבת, כיוון שאתה עתיד לשהות כאן רק זמן קצר, למעשה קצר מדי מכדי להיות עד לכל הפלאות שלו”.