מחשבות 57 | 1988/11

אנחנו מקיימים את הפגישה הזאת של ״מחשבות״ כעיתון בעל-פה. ככל עיתון, גם עיתון בעל-פה הוא בעל המרכיבים הרגילים: נושא, מחברים, עורך, וגם קוראים. תפקידי במסגרת העיתון בעל-פה הוא להיות מעין עורך גרפי.

בתור עורך גרפי אני רוצה לומר כמה מלים בכל אחת מן הפינות שבפתח המאמרים שעתידים להופיע בחוברת הזאת.

על שער החוברת יופיע ציור של מאגריט: ציפור עשויה מעננים על רקע שמים מעורפלים. ליד הציפור מופיעות כמה שורות מתוך שיר של מאיה בז’רנו, לא מכיוון שהיא משוררת ״עיבוד נתונים״, אלא מכיוון שאחד מן השירים שלה. בספרה ״קול”, עוסק במה שאנחנו מתעניינים בו היום. ״המלים״, היא כותבת, ״המלים יכרעו ברך לפני החיים. המלים יכרעו ברך לפני הממשות, משהו בטרם המלים, דממה עמוקה, נוכחות עצומה בטרם המלים״. את זה אני רוצה לשים על השער. את הדממה העמוקה שהמלים מזמינות לנוכח הממשות.

אסא כשר

דברי פתיחה ב״מחשבות בעל־פה״

על תופעות החיים מנקודת ראות רב תחומית

אסא כשר

צבי ינאי

תופעת החיים מנקודת ראות רב-תחומית

מהמערכת

״מחשבות בעל־פה״, שנערך ב־20 ביוני השנה לרגל יובלה ה-40 של המדינה ושל פעילות יבמ בישראל, היה אחד מאותם מפגשים המותירים את כל המשתתפים בו מופתעים: מאזינים, מרצים ומארגנים כאחד.

יום עיון על ״תופעות החיים מנקודת ראות רב־תחומית״, אשר הרב־תחומיות שלו מתבטאת בשמונה הרצאות כבדות ודחוסות בחמש שעות של יום חם והביל, עשוי במקרה הטוב למלא אולם של 100 עד 150 מושבים. ואף על פי כן, מכוח אופטימיזם בלתי־מוסבר, החלטנו לקיים את יום העיון באולם בר-שירה, הגדול באולמי ההרצאות של אוניברסיטת תל־אביב, וזאת כדי לעמוד גם בפני הבלתי-צפוי.

רמז ראשון לבלתי-צפוי נגלה עוד בשעות המוקדמות של בוקר הכינוס, משנמסר לנו שראשוני המאזינים כבר ניצבים ליד דלתות הכניסה. בשעה 14: 30 לא היה עוד טעם להשאיר את הקהל הרב בחוץ, והאולם הגדול התמלא בן רגע. למאות הרבות (יש אומרים אלפים) שבאו בשעה היעודה (15: 30) לא נותר אלא להביט באכזבה בדלתות הנעולות. רבים חזרו כלעומת שבאו, אולם סבלנותם של מי שהמתינו השתלמה, שכן עוד במהלך ההרצאה הראשונה הותקנו רמקולים חיצוניים שאיפשרו לקהל הרחב להאזין להרצאות בישיבה נינוחה על הדשא.

הנהירה ל״מחשבות בעל־פה״, ולא פחות מכך ההסתערות האלימה על דלתות הכניסה, עשו את יום העיון לאירוע חריג. ככלות הכל, בדיווחו של אלי תבור מ״ידיעות אחרונות״, ״זאת לא היתה אסיפת בחירות וגם לא מופע של עופרה חזה״.

הקהל הרב שמילא עד אפס מקום את חלליו ומעבריו של אולם בר־שירה, לרבות המאות שבחוץ, היה חתך מייצג למדי של אוכלוסייה שנוטים בדרך כלל להתעלם מקיומה והמאופיינת על ידי סקרנות אינטלקטואלית וצימאון אמיתי לדעת. יתרה מזאת, הוא כמו בא לשים ללעג את התזה של לורד סנו בדבר הפער בין תרבות הרוח מזה ותרבות המדע מזה. בהרצאתו הנודעת שנשא באוניברסיטת קיימבריג׳ בשנת 1959, עמד לורד סנו על פער הקומוניקציה המעמיק והולך בין שתי תרבויות אלו עד כדי ניכור שלא ניתן לגשר עליו.

העניין העצום שמעוררים ימי עיון פופולריים דוגמת “מחשבות בעל־פה״, מצביע על כך שסקרנותם הטבעית של בני־אדם אינה מכירה בגבול המלאכותי בין מדעי הרוח וההגות לבין מדעי הטבע. הדיון במיגוון ההיבטים של תופעת החיים הראה שהוא יכול להוות מכנה משותף מעניין לשתי התרבויות גם יחד.

מעורבותו של החוקר במושא מחקרו היה המכנה המשותף השני להרצאות שנישאו ביום העיון. דוגמה בולטת לכך היא האנתרופולוגיה. האנתרופולוג, עד כמה שהוא משתדל לבחון באובייקטיביות את דפוסי ההתנהגות הנוהגים בתרבות הזרה שהוא חוקר, אינו יכול להתנער ממטען התפיסות והמושגים התרבותיים שהוא מביא עימו. הכרה זו הביאה את האנתרופולוגיה המודרנית לאמץ את גישת ״התצפית המשתתפת״, דהיינו הנחקרים הם אמנם אובייקטים של התצפית, אבל התצפית נערכת מתוכם הם, תוך כדי השתתפות ומעורבות של האנתרופולוג המשמש גם ״הכלי של עצמו״. התצפית המשתתפת מקרבת מבחינה מושגית את האנתרופולוגיה לפיסיקה המודרנית, אשר אף היא אילצה את החוקר לפרוש ממעמדו הניטרלי והבלתי-מעורב במושא מחקרו, באשר החלטתו איזו תכונה למדוד קובעת איזו תכונה ימצא.4

הוא הדין בקוסמולוגיה. כל הכלים, הנתונים והעובדות, שיש בהם כדי להעיד על היקום שהוא נמצא במצב של התפשטות, מציין סטפן הוקינס (בספרו A Brief History of Time), היו גלויים לאסטרונומים ולפיסיקאים כבר בסוף המאה ה-17, אבל האמונה ביקום סטטי היתה כה גדולה, עד כי הכל התעלמו מהסימנים המעידים על התפשטותו.

העמדת ״התצפית המשתתפת״ כמכנה משותף לאופן הסתכלותם של מדענים, הוגים ואמנים על הטבע, היתה אפוא אחת ממטרותיו של ״מחשבות בעל־פה״.

מכנה משותף אחר היה כאמור עיסוקן של שתי התרבויות בתופעות החיים. החיים על פני כדור הארץ התחילו אמנם רק לפני כארבעה מיליארדי שנים, אבל הם לא היו מתאפשרים ללא קיומם של תנאים מאוד מיוחדים ששררו לפני כ־15 מיליארד שנים בעת התהוות היקום. למשל, אם קצב התפשטותו של היקום שנייה אחת לאחר ״המפץ הגדול״ היה איטי יותר אפילו כדי אחד חלקי אלף מיליון מיליון, היה היקום קורס לתוך עצמו עוד קורם שהיה מגיע להיקפו הנוכחי ולתחילתם של החיים. קיומנו התאפשר בזכות קבועים פיסיקליים ייחודיים והודות ליחסים מסוימים בין כוחות הטבע השונים. כל שינוי קל בערכיהם של קבועים ויחסים אלה היה מונע את הופעת החיים. לדוגמה, אם כוח הכבידה היה חלש יותר אך במעט, לא היה הדבר מאפשר לכוכבים לצבור את מאסת החומר האופיינית שלהם, והשמש שלנו היתה מסיימת את חייה בשנה אחת. לו ״הכוח החזק״, הקושר את חלקיקי החומר בתוך גרעין האטום היה חזק קצת יותר, היה לנו עולם מורכב ממימן כבד במקום מימן רגיל. ולהיפך — לו היה קצת פחות חזק, היה היקום כולו מורכב אך ורק ממימן.

השאלה איך נוצרו החיים מאטומים וממולקולות של חומר דומם ואם ניתן בכלל להסביר בקטגוריות מדעיות את המעבר המופלא הזה מדומם לחי, נדונה בהרחבה בהרצאתו של פרופ׳ שניאור ליפסון. פרופ׳ יוסף נוימן, שדיבר אחריו, עסק בפנומן מופלא אחר של החיים — המודעות האנושית. היכולת לחזות את העתיד ולהריץ במחשבה את אפשרויותיו השונות, אומר פרופ׳ נוימן, העניקו לאדם יתרון פונקציונלי עצום. אבל המודעות גרמה לאדם לאבד את תחושת האחדות עם הטבע, באשר הוא נעשה מודע לזמן החולף ולמותו שלו. מכאן יוצא שאותה מודעות עצמית אשר שירתה את האדם הקדמון בהתמודדותו עם אתגרי הטבע, היא גם זו שנטעה בו את הספק ואת החררה. פירות אלו של התודעה, הספק והחרדה, עמדו במרכז הרצאתו של הסופר עמום קינן. קינן אומר שקשה לו לאדם עם תודעתו. היא מעיקה עליו בכך שהיא מעמידה אותו על חוסר הוודאות ועל חוסר המשמעות של חייו הקצרים. מקריות וחוסר ודאות אלה מהווים גם ציר מרכזי במאמר על ספריו של פרימו לוי, אשר חומריהם עולים בקנה אחד עם נושאי יום העיון. ככימאי ראה לוי בטבלה המחזורית של היסודות הכימיים את הייצוג המרשים ביותר של הסדר בטבע ואת הביטוי האותנטי של החומר המייצג את החלק הקונקרטי וחדור הוודאות של המציאות. אולם החוויה הנוראה שחווה באושוויץ המחישה לו את שלטון המקריות והאקראיות על החיים. לפרימו התברר שהיסודות הכימיים המאפיינים את החיים הם החומרים הרדיואקטיביים הכפופים לתהליך אקראי של התפוררות עצמית, תהליך המאפשר לחזות את תוחלת חייו של גוש חומר רדיואקטיבי, אך מונעת לצפות את גורלו האינדיווידואלי של כל אחד מן האטומים בגוש ולקבוע מתי יגיע מועד התפוררותו.

עניין היצירתיות, שהוא בעיני קינן העוגן היחיד בפני האי-משמעות והאי־ודאות של החיים, מקרב אותנו לשאלת יכולתו של המדע להבין ולדעת את המציאות. אם, כחברי ורנר הייזנברג, ״מה שאנו צופים איננו הטבע עצמו אלא הטבע החשוף לשיטות החקירה שלנו״, משמע שאנו צפויים לגלות טבע חדש כל אימת שנמציא תיאוריות חדשות ונשנה את שיטות החקירה שלנו. מאחר שכך, אין ולא תהיה תיאוריה סופית של הטבע, כפי שאין ולא תהיה תיאוריה סופית של הארכיטקטורה. איש המדע חייב להמציא תיאוריות חדשות כשם שהארכיטקט חייב לפתח מבנים ארכיטקטוניים חדשים. ארכיטקטורה שאינה מתחדשת היא קבלנות בניין; מדע שאינו מתחדש הוא טכנולוגיה. מכאן נובע שלעולם לא נגיע לידיעה סופית ומלאה של המציאות, באשר אנו יכולים להבין את המציאות רק בעזרת תיאוריות, ואלו — כאמור — משתנות ומתחדשות ללא הרף.

מטעם זה לפחות יש חשיבות רבה למפגשים בין־תחומיים, המאפשרים לבחון את המציאות מנקודות תצפית שונות ועל ידי כך לעמוד על השווה, על השונה ועל השלם גם יחד. אם לא נעשה כך, נהיה משולים לאותם עיוורים שמיששו פיל; זה שמישש את החדק רימה שהוא מחזיק בצינור, זה שמישש את הזנב סבר שהוא אוחז בחבל, וזה שמישש את הבטן גרס שהוא נוגע בחבית.

בדברים אלה נסיים, אך לא לפני שנביע תודה למנחה הכינוס, פרופ׳ אסא כשר. כמי שנטל על עצמו להיות העורך הגרפי של עיתון בעל־פה, הציג כשר את המרצים ואת הנושאים ואף טרח לעטר את הרצאותיהם באיורים מתאימים. דברי הקישור של אסא כשר, בלוויית האיורים שהגה בדמיונו, מוצגים בפתח ההרצאות. העובדה שבעיתון בכתב מופיעים גם איורים אחרים מאלו שהוא תיכנן לעיתון בעל־פה אך ממחישה באורח גרפי את נקודת המבט הרב-תחומית של יום העיון.

הערה: ההרצאה על הקוסמולוגיה לא מתפרסמת כאן מסיבות שאינן תלויות בנו. נשתדל לפצות את הקוראים במאמר מפורט ורחב היקף על התהוות היקום באחד הגיליונות הקרובים. ■5