מחשבות 68 | 1996/09
דבר המערכת
המדע של המאה העשרים חולל שינוי רדיקלי בהבנתנו את המציאות. שתי תורות היחסות של איינשטיין עירערו, בין השאר, את תפיסת החלל – זמן שלנו; הן הרסו את האינטואיציות היום יומיות שלנו בדבר זרימתו האחידה של הזמן הפיזיקלי ובדבר המרחב המוחלט הבלתי משתנה – המרחב של ניוטון. תיאוריית ה״מפץ הגדול״, מהמעובם שניתנת להיגזר ממשוואות תורת היחסות הכללית, מספקת לנו הסבר על היווצרות היקום ועל האבולוציה שלו מהנקודה הייחודית (הסינגולריות) ועד למצבו הנוכחי כעבור כחמישה עשר מיליארד שנים. אבל האומנם משיבה התיאוריה הפורייה הזאת על שאלות מהותיות, מעבר לאינפורמציה שהיא מספקת? ויותר מכך, האם הקוסמולוגיה מסוגלת לשאול שאלות מהותיות במסגרת המתודה שלה? שאלות מהותיות, טוען יובל שטייניץ, הן שאלות של מדוע. למשל: מדוע יש עולם? שהרי יכולנו להעלות על הדעת שלא יהיה שום דבר. ואילו שאלות של ״מתי״ או ״כיצד״ מספקות רק אינפורמציה ״רכילותית״ ולא מהותית. כלומר, השאלות המהותיות, אליבא דשטייניץ, הן השאלות המטאפיזיות הפילוסופיות, כאלה השואלות ומחפשות את המניעים הראשונים של העולם, את מהותם של הדברים, ולא את תיאורן של התופעות. כיוון שכך, אין הן יכולות להישאל כלל במסגרת המדע האמפירי המתאר ומסביר את התופעות בלבד, ולא כל שכן שאינן יכולות לקבל תשובות מן המדע. השאלות – והתשובות המוצעות להן ־ חייבות להישען על שיקולים לוגיים אפריוריים טהורים. שטייניץ בוחן שלושה נושאים במדע המודרני, ותוהה אם הם קירבו אותנו לפתרון בעיות המהות; ותשובתו, כצפוי, שלילית. הנושאים שהוא בוחן, נוסף על המפץ הגדול, הם חקר המוח ותרומתו להבנת מהות האדם, ומושג הסיבתיות ש״ספג״ מכה מעקרון האי ודאות ומהמעבר להסברים סיבתיים סטטיסטיים בפיזיקת הקוואנטים. לסיכום, טוען שטייניץ בשלושת חלקי המאמר הפרובוקטיבי שלו, רק לפילוסופיה ערך אינטלקטואלי אמיתי, ולא למדע.
הקולנוע, שלפני שנה חגגנו מאה שנה להיווסדו, הוא ללא ספק האמנות שהטביעה את החותם העמוק ביותר על המאה העשרים. הזמינות של הסרט הפכה את הקולנוע לאמנות נגישה לכל סוגי הקהל, ובכך שינתה את מעמדה של האמנות כולה. אילן אבישר מבאר לנו את המחלוקת בין שני הוגים חשובים, תיאודור אדורנו וולטר בנימין, על השפעת הקולנוע (ובעקבותיו צורות אמנות אחרות הניתנות ל״שיעתוק״), על מעמד האמנות והאמן, ועל התרבות כולה. אבישר סוקר את התפתחות הקולנוע, שכבר מראשיתו היתה מחלוקת לגבי משמעותו ותכליתו: האם ייחודו בכושר התיעוד הריאליסטי שלו, או דווקא בממד הבדיוני שלו? ועוד הוא בודק מדוע לקולנוע השפעה כל כך חזקה על הצופים, עד כדי כך שיש הרואים בקולנוע מעין מראה, שבמידה מסוימת גורמת לצופה לזהות את עצמו בתוך הסרט. לטענת אבישר, הקולנוע הוא בראש ובראשונה מספר הסיפורים הגדול. זוהי בעיקר אמנות נאראטיבית. מכאן שהקולנוע בהכרח השפיע והושפע על ידי הספרות. לקולנוע יתרונות, אבל גם חסרונות ביחס לספרות, אולם ישנם דרכים לפיצוי החסרונות. לאן צועד הקולנוע בעידן הטלנויזיה הרב ערוצית? האם כדברי המבקרת סוזן זונטג הקיץ הקץ על הקולנוע? ואולי תבוא לו פריחה מחודשת דווקא משום שאין הטלנויזיה תחליף לצפייה בסרט עם קהל באולם חשוך? ימים יגידו.
האם תורת הכאוס, שנעשתה פופולרית בעשרים השנים האחרונות, היא אכן תורה מדעית ״רצינית״? האם איננה אופנה המושפעת מאנוירת הפוסטמודרניזם הכללית? יש המציגים את תורת הכאוס כהרחבה של עקרון האי ודאות הקוואנטי החל בעולם המיקרוסקופי התת אטומי, אל העולם המאקרוסקופי(ראה מחשבות 66). האומנם יש לכך אחיזה? עקרון האי ודאות הקוואנטי מורה לנו כי לא נוכל לדעת את תכונותיה של מערכת פיזיקלית מיקרוסקופית, משום שהמדידה עצמה משנה את המערכת. אין מדובר בחוסר ידיעה זמני התלוי בדיוק וברגישות המכשירים; זוהי אי ידיעה עקרונית. ואילו תורת הכאוס מדברת על מערכות מאקרוסקופיות לא ליניאריות, שבהן איננו יכולים לחזות את תוצאותיהם של גירויים מזעריים על המערכת (ריפרוף כנפי הפרפר בשנחאי כגורם לסערה בלוס אנג׳לס). כאן, ייתכן בהחלט כי עם שיכלול מכשירי המדידה והגברת יכולת החישוב של מחשבים, נוכל להסביר ואף לצפות את התוצאות של מערכות ״כאוטיות״. אם נוכל לתת הסבר לכאוס, הוא יחדל להיות כאוס, טוען יואב ויזל. ויזל מתפלמס עם הטענה שהכאוס קיים בביולוגיה, והוא מראה כי ההיפך הוא הנכון. כאוס היה גורם למותו של האורגניזם. דווקא סדירות הפעילות הביולוגית ואירגונה באורגניזם, היא המאפשרת את קיומו ואת הפעילות הבו זמנית של מערכות שונות באורגניזם. למשל, ביטוי מבוקר של גנים, ולא הפעלה ״כאוטית״ שלהם הוא שמאפשר את קיום התא. האורגניזם פועל למניעת תופעות כאוטיות, ומנסה לתקנן אם התרחשו; כך למשל מתקנת המערכת מוטציות שליליות בדנ״א. אפילו המוות, טוען ויזל, אינו כאוטי אלא מתוכנן. נראה כי הוויכוח בין חסידי הכאוס לחסידי האירגון יימשך בעתיד הקרוב, וכי הצדדים יצטרכו להכריע, בלשונו של ויזל, ״עד כמה כאוס הוא כאוטי, ועד כמה סדר הוא מסודר״.
בשיחה עם שלמה בידרמן נבחנות עמדות בדתות ובפילוסופיות ההודיות אל מול דעות בדתות ובפילוסופיות המערביות. מתברר כי למרות הבדלים מהותיים אחדים, ישנם מקבילים רבים ומפתיעים מאוד. בשתי התרבויות יש לידיעה ערך רב, והבערות היא רעה. אולם ״תכלית״ הידיעה שונה בכל תרבות. לפי הבודהיזם, הסבל הקיים בעולם מקורו בבערות. על כן השיחרור מהסבל יכול לבוא רק על ידי ידיעה. כלומר, הידיעה היא אמצעי הכרחי לשיחרור. ואילו בהגות המערבית הידיעה היא טובה לעצמה. טוב לדעת, נקודה. הידיעה בתרבות ההודית איננה רק ידיעה קוגניטיבית, רציונלית, היא יורדת לשורשי הפסיכולוגיה האנושית ומנתחת לא רק את אופני הכרת האדם, אלא גם את ״מכשירי״ ההכרה עצמם. לפיכך, אין הבחנה בתרבות ההודית בין פילוסופיה ופסיכולוגיה. אפשר למצוא לכך מקבילות בתרבות המערבית, למשל בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית. קיים שוני ניכר בתפיסת האלוהות בדתות המונותיאיסטיות המערביות ובדתות ההודיות. הבודהיסטים, אומר בידרמן, לא רק שאינם נדרשים להאמין בקיום אלוהות, אלא שלפעמים יש אפילו דרישה לשלילת קיומה של אלוהות טרנסצנדנטית, ובודהא, למרות שאינו אדם רגיל, איננו נתפס כאלוהים. בהינדוהיזם המצב שונה, שם יש ריבוי של אלים, ולחלקם משמעות פסיכולוגית לגבי המאמינים. וכך, אם כן, למרות ההבדל התרבותי העמוק, אפשר ליצור שיח בין התרבויות, אם כי לעיתים פערי המשמעות של מושגים שונים נראים רחבים, ואולי בלתי עבירים.
בין פילוסופיה למדע
|
מאה שנה (ואחת) לתולדות הקולנוע
|
ואולי בכל זאת יש סדר בטבע
|
בין מזרח למערב
|