הקדמה:
אבות האדם התפתחו משימפנזים שנטשו את היערות ועברו לחיות במישור הסוואנה. החלפת תפריטם מפירות יער למזון צמחי קשה יכלה להסתכם בשינוי המישנן ומערכת הלעיסה בלבד, כפי שאירע הדבר לבבונים שיצאו אף הם מן היער לסוואנה. מה גרם לצאצאי השימפנזים להלך זקופים, להגדיל את נפח מוחם ולהתפתח לכיוון האנושי? האם תנאי הסביבה הקשים והמסוכנים בסוואנה הם שאילצו את ההומינידים הקדומים לגלות את מלוא הפוטנציאל השכלי והגנטי שהיה גנוז בהם? האם אובדן הייחום אצל הנקבה והחלפתו בזמינות מינית מתמדת ובהולדת צאצאים רבים? האם הצורך בשיתוף פעולה הדוק בין הפרטים בקבוצה הוא שהביא להתפתחותם של מנגנונים רגשיים? כל אלה וגורמים רבים אחרים עמדו ביסוד הופעתו של הומו הביליס לפני שני מיליון שנה, היצור הראשון שאפשר לכנותו אדם.
ד״ר אנה בלפר-כהן, ילידת ברית-המועצות, עשתה את שלושת תאריה במכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בתרבות הנטופית בארץ-ישראל, שציינה את ראשית החקלאות. במסגרת עיסוקה בארכיאולוגיה הפרהיסטורית, שהיא תחום עיסוקה הכללי, חקרה אנה בלפר-כהן את האבולוציה האנושית, את האמנות הפרהיסטורית ואת הקשר בין האמנות ולחץ חברתי.
הופעתו הראשונה של יצור שניתן לכנותו אדם אירעה לפני 2 עד 1.8 מיליון שנה. היה זה הומו הביליס (האדם המסוגל, כלומר מסוגל להתנהג התנהגות אנושית, כייצור כלים), בעל הליכה זקופה ומערכת שינים דומה למישנן שלנו, ומוח הגדול פי שניים כמעט מנפח מוחו של הפרימאט1 הקרוב לנו ביותר, הלא הוא השימפנזה. חשוב לציין, שאף על פי שמוחו של הומו הביליס היה כ-60% מגודל מוחו של אדם בן ימינו, חלוקתו לאונות מוחיות היתה דומה לזו שלנו. אין ספק שכיוון ההתמחות של הומו הביליס וצאצאיו הוביל אותם לגידול בנפח המוח ולפיתוח היכולות השכליות שלהם. על כן ניתן לדבר על הומו הביליס כעל האב הקדמון הישיר של המין האנושי בכללו.
השאלה היא מדוע התפתחו ההומינידים לכיוון האנושי. אפשר להסביר חלק מהתכונות הגופניות של הומו הביליס, הדומות לשלנו, כהיענות לדרישות של תנאי סביבה חדשים. למשל, מערכת הלעיסה שלו השונה מזו של קרוביו שוכני היער, קופי-העל.
לפני 15 מיליון שנים חלה התקררות של האקלים בעולם כולו. יערות קו המשווה, שכיסו שטחים רחבים של כדור הארץ, הצטמצמו, ואילו שטחי הסוואנה גדלו. הומו הביליס הוא צאצא של אותם פרימאטים קדומים (רמאפיתקים), שבתוקף הנסיבות האקלימיות החדשות מצאו את עצמם במישורי הסוואנה. הם נאלצו לשנות את תפריטם מפירות למזון צמחי קשה יותר (גרעינים, למשל), ועקב זאת יצרה הברירה הטבעית לחץ לשינוי המישנן ומערכת הלעיסה. אך מה בדבר יתר השינויים שהתרחשו אצל אותו קדם-אדם, כל אותן תכונות פיסיולוגיות, ובעיקר הלא-פיסיולוגיות, שהן ייחודיות לאדם? מדוע לא נשאר האדם דומה בכל לקופי-העל האחרים, למעט מערכות המישנן והלעיסה, כמתחייב ממזונו השונה, כדוגמת הבבונים? ההבדלים בין בבונים שוכני יער ובבונים החיים בסאוונה מעטים ביותר, ובאים לידי ביטוי בעיקר באותן תכונות (למשל, המישנן) שעברו שינויי התאמה לתנאי הסביבה השונים שלהם. מבחינות רבות, השאלה למה ההומיניד הקדמון התפתח בכיוון האנושי ולא בכיוון הקופי היא אחת השאלות המרכזיות הניצבות כיום בפני האנתרופולוגים והפרהיסטוריונים.
בני האדם הם תוקפנים ואלימים מכוח מורשת אבותיהם. האמנם?
האדם כקוף רצחני
דארווין הציע לראות את נקודת הניתוק בינינו לבין קופי-העל ברגע ירידתו של אבי האדם מהעצים לקרקע. המעבר להליכה על שתיים ושיחרור הידיים לשימוש בכלים כתחליף לשיניהם הגדולות של קופי-העל גרמו לפיתוח ולהגדלת נפח המוח. היום אנו יודעים שההליכה על שתיים ופיתוח שינים מותאמות למזון הצמחי הקשה בסוואנה קדמו לגדילת המוח. כלומר, ברור לנו שלא היה צורך ביצירת כלים או באינטליגנציה רבה יותר מזו של קופי-העל החיים ביער, כדי להביא את הברירה הטבעית להקטין את הניבים הגדולים ולצמצמם למידות אנושיות. כך גרס גם החוקר הדרום-אפריקני ריימונד דארט, שמצא בשנת 1924 את המאובנים הראשונים של האוסטרלופיתקים, הומינידים קדומים שנתפסו כקופי-על זקופים.
דארט סבר שהענף היותר מגושם מבין האוסטרלופיתקים (הרובוסטוס או הבויזאי) מייצג את דרך ההתאמה שהובילה לשיכלול מערכת הלעיסה כדי לאפשר להם לנצל ניצול מרבי את המזון הצמחי בסוואנה, כמו הבבונים, ואילו הענף העדין והקטן יותר (האפריקנוס), אימץ לעצמו אופציה של אכילת בשר והתפתח בכיוון של ציד. בצייד זה ראה דארט את אבינו הקדמון. כלומר, מה שקבע לדעתו את הכיוון האנושי באבולוציה הוא היות האוסטרלופיתקוס אפריקנוס צייד, ולא אוכל עשב כמו הרובוסטוס. בעקבות דארט באו אחרים, ובהם דזמונד מוריס, רוברט ארדרי וקונרד לורנץ, ובספריהם הפופולריים העניקו לתיאוריה זו תהודה ציבורית 38 רחבה. הם הדגישו את יצר הציד כגורם שדחף את האפריקנוס לחפש כלי נשק אפקטיביים, גירה ועודד את האינטליגנציה האנושית, שיפר את הקשר בין המוח והידיים ועוד. על פי גירסתם, האדם הוא צאצא של קבוצת קופי-על שעברה לסוואנה ופיתחה שם את יכולת הציד שלה. מכאן נם מקור כל התכונות התוקפניות של האדם המודרני. אכן, תזה זו, שלפיה בני-האדם הם התוקפנים והאלימים מבין הפרימאטים, מכוח מורשת אבות, אומצה על ידי חוקרים אחרים. למעשה, זו היתה התזה ששלטה במחקר האנתרופולוגי בשנות ה-40 וה-50 של המאה הנוכחית: האדם אינו אלא “קוף רצחני”.
בשנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70 התחילו להישמע קולות שעירערו על התפיסה הבסיסית של תיאוריית הקוף הרצחני. סיבות מספר עמדו מאחורי העירעור. הסיבה הסוציולוגית נרתעה מהרעיון שאינסטינקט רצחני ייחודי טבוע בנו כאות קין. אין ספק שרוח הסיסמה “עשה אהבה ולא מלחמה”, מבית היוצר של תנועות המחאה משנות ה-60, חדרה גם למגדל השן של המחקר האקדמי. בנוסף על כך הצטבר מידע תצפיתי רב על קרובינו, קופי-העל החיים ביערות. תצפיות אלו הראו כי חלק גדול מיכולותיהם השכליות ומדפוסי התנהגותם המורכבים התפתה בעקבות לחץ של ברירה חברתית, פרי אינטראקציה בין פרטים ובין קבוצות במסגרת חיים חברתית אינטנסיבית. החידוש בתפיסה זו היה נעוץ בעצם ההנחה שיכולות שכליות עשויות להתפתח מתוך לחצים חברתיים, ללא קשר ישיר ללחצים הנובעים מצורכי ההתאמה לתנאי הסביבה ובלי שיהיה להן בהכרח ביטוי בתוצרים חומריים. כלומר, אותן יכולות מדהימות שהפגינו קופי-על בתנאי מעבדה, ושלא באו לידי ביטוי בטבע, כמו הפעלת מכשירים חשמליים, תיכנון רצף פעולות לצורך השגת מטרה כלשהי (למשל, חיפוש ומציאת מפתח לקופסה המכילה מזון), יצירת כלים בעזרת כלים אחרים וכדומה, הם תוצר לוואי של פיתוח יכולות שכליות מתוך צרכים חברתיים בלבד.39 הרעיון שלמערכת תרבותית מורכבת חייבים להיות תוצרים חומריים היה חלק מהשקפת העולם המערבית של המאות הקודמות, שראתה בקולוניאליזם ביטוי טבעי וצודק לעליונותה של התרבות המערבית, וזאת בזכות היכולות הטכניות שלה: ספינות קיטור, רובים, מכשירי ניווט וכדומה. תוצרים חומריים אלו שימשו הוכחה לכך שיכולות שכליות אנושיות חייבות לבוא לידי ביטוי גם בהיבטים חומריים, ושבכל שההישגים החומריים של קבוצת אנשים גדולים יותר, כן גבוהה יכולתה השכלית וכן נעלה תרבותה. בניה של התקופה הקולוניאלית התקשו לתפוס, שתרבות עשירה ומורכבות התנהגותית יכולות להתפתח גם ללא ביטוי בתוצרים חומריים.
האדם איננו ייחודי בתאוותו לבשר. גם השימפנזים כך
גם בתפיסות הארכיאולוגיות חל שינוי. התברר שאין שום הוכחה לכך שענף זה או אחר של האוסטרלופיתקים, לרבות ההומו הביליס, היו ציידים. לפחות לגבי האוסטרלופיתקוס אפריקנוס הוכח שההיפך הוא הנכון. עצמות בעלי-החיים שנמצאו יחד עם עצמותיו לא היו, כפי שסברו זמן מה, שאריות מארוחותיו. הוא עצמו שימש מזון לטורפים, סביר להניח שלליאופרדים. גם באתרים מאוחרים יותר של הומו הביליס, כשמתחילים להופיע הכלים הראשונים מעשה ידי אדם, אין הוכחות לכך שהוא היה צייד. תיאוריית ההומיניד הצייד היא חלק מהשקפת העולם שלנו, לפיה אנחנו רואים את עצמנו כצאצאי ציידים ששינו את מפת החי על פני כדור הארץ. תפיסה זו נכונה אולי לגבי האדם הקדמון שחי לפני כמה עשרות אלפי שנים, אך אין כל הוכחה שהיא תופסת גם לגבי תקופות קדומות הרבה יותר. יתרה מזאת, במסגרת שינויים שחלו בתפיסות הבסיסיות של הארכיאולוגיה הפרהיסטורית נמתחה ביקורת נוקבת על הנטייה המסורתית להקיש ממצב ההווה על העבר. העובדה שכליו של האדם נמצאו יחד עם עצמות בעלי-חיים גדולים לא מעידה עליו בהכרח שהוא צד חיות אלו. קרוב לוודאי שכלים אלה שימשו לפיצוח עצמות שהותירו אחריהם טורפים אחרים. אין לשכוח שאוכלי בשר רבים משיגים את40 מזונם מטריפת נבלות. אלא שקשה היה לחוקרים לחשוב על אבותינו כעל אוכלי נבלות, הניזונים משרידי ארוחותיהם של טורפים אחרים, חזקים מהם. זמן רב עבר עד שהיינו מוכנים לקבל את העובדות כהווייתן, ללא הנחות הרואיות מוקדמות. לעומת זאת, התברר שכל קופי-העל, ובעיקר השימפנזה, אוהבים בשר ומעדיפים אותו על פני כל מזון אחר. יתרה מזו, נצפו שימפנזים היוצאים לשחר לטרף ובהצלחה לא מבוטלת. הוכח שישנן קבוצות שימפנזים שהבשר תופס 20 אחוז מתפריטם! כלומר ניתן לדבר על תאווה לבשר ועל מימוש מלא או חלקי של תאווה זו גם אצל קופי-העל (ואפילו אצל בבונים, הצדים צבאים קטנים), ולפיכך אין האדם ייחודי בתאוותו לבשר או בכישורי הציד שלו.
קופי-העל
כשבודקים את המבנה החברתי של קופי-העל מוצאים שלאדם אין בלעדיות על מורכבות חברתית ושמהרבה בחינות הוא כאחד הפונגידים (שם כולל לשימפנזה, לגורילה ולאורנגאוטן). לכל אחד משלושת מיני קופים אלה מבנה חברתי אחר. האורנגאוטן הוא מין שפרטיו חיים בבדידות. המגע בין זכרים ונקבות מתקיים רק בעת הייחום, וקיימים גילויי אלימות ותוקפנות בין הזכרים המתחרים על הגישה לנקבות. ככלל, שומרים האורנגאוטנים על אזורי מחיה פרטיים גדולים, כשבין אזורי המחיה של הנקבות ושל הזכרים מתקיימת מידה מסוימת של חפיפה. הזכר יכול אפוא לפגוש במהלך שיטוטיו בתחום מחייתו בכמה וכמה נקבות. כשנוצר המגע הוא מודיע בקריאות רמות על מקום הימצאו, כדי להרתיע זכרים אחרים מלחדור לתחומו.
לגורילה מבנה חברתי דמוי הרמון. זכר אחד שולט בכמה נקבות המטופלות בצאצאים צעירים. גם זכרים מתבגרים יכולים להיסתפח לקבוצה, אך הם מנועים מלגשת לנקבות. אם ברצונם להקים משפחה משלהם, עליהם לפרוש מהקבוצה ולחיות בגפם עד שיצטרפו אליהם נקבות צעירות שנטשו את קבוצת האם לפני הריונן הראשון והיגרו לקבוצות אחרות, או לחלופין, להילחם בבעל ההרמון, לנסות לגרשו ולהשתלט על ההרמון.
לשימפנזים מבנה חברתי מורכב יותר. הזכרים והנקבות חיים בקבוצות משותפות של 20 עד 100 פרטים, ומקיימים קשר חברתי הדוק ורב שנים זה עם זה. הזכרים שנולדים במסגרת הקבוצה נשארים כל ימי חייהם בתוך קבוצתם, ובמסגרתה יקיימו מאבקים על המידרג החברתי שלהם ועל ליבן של הנקבות. הנקבות, לעומת זאת, באות מקבוצות אחרות והן פחות חברותיות מהזכרים. הגבולות בין קבוצות השימפנזים השונות ברורים ומוסכמים, ואין הזכרים בדרך כלל חוצים אותם. הם מגנים על הטריטוריה של קבוצתם, מפטרלים לאורך גבולותיה ונלחמים בשימפנזים פולשים. הנקודה המעניינת היא שהטריטוריאליות והעוינות בין הקבוצות באות לידי ביטוי אך ורק בקרב הזכרים, בעוד הנקבות חוצות את הקווים ועוברות בחופשיות בין הקבוצות.
הקשר החברתי הקבוע והיציב ביותר בתוך הקבוצה מתקיים בין האמהות לצאצאיהן. כל יתר הקשרים החברתיים גמישים ומשתנים על פי הנסיבות. הקבוצה, בניגוד לפרימאטים אחרים, אינה נעה ביחד. השימפנזים מנהלים מערכת חברתית נזילה מאוד. הפרטים נעים רוב הזמן ביחידות חברתיות קטנות, ורק לעיתים נדירות נערך מפגש קבוצתי כולל. גם מבנה היחידות בתוך41 הקבוצה אינו קבוע. פרטים נעים באופן חופשי בין היחידות השונות, נפרדים ומתלכדים מחדש. המערכת המורכבת הזאת מושפעת מגורמים רבים, כמו זמינות המזון, דמוגרפיה, סכנת טורפים, נגישות מינית של הנקבות, מצבי רוח ומערכות יחסים בין פרטים.
יש יחידות הכוללות רק זכרים (שניים או יותר זכרים בוגרים או מתבגרים); יש יחידת משפחה – אם עם צאצאיה; יחידת גנון – שתיים או יותר נקבות עם צאצאים כשלפעמים מצטרפות אליהם נקבות רווקות שאינן קשורות איתן בקשר משפחתי; יחידה מעורבת, זכר (בוגר/מתבגר) אחד או יותר עם נקבה (בוגרת/מתבגרת) אחת עם או בלי צאצאים, נקבה אחת או יותר בייחום עם זכרים; יחידה זוגתית – זכר עם נקבה (בדרך כלל בייחום) הפורשים מן הקבוצה ומקיימים מערכת זוגית מבודדת מפרטים אחרים, כשמשך קיומו של הקשר יכול לנוע מימים אחדים ועד לחודשים אחדים ועוד.
בעקבות ממצאים אלו, או לפחות בעקבות אותם הממצאים שהיו ידועים בשנות השישים המאוחרות של המאה שלנו, הציע החוקר האמריקני ריצ׳ארד וושבורן (Whashburn) מאוניברסיטת ברקלי לראות בהומיניד הראשון מין שימפנזה של הסוואנה. ליתר דיוק, הוא תיאר את האב המשותף של ההומינידים והשימפנזים כיצור הקרוב לשימפנזה בן ימינו מבחינת הפוטנציאל השכלי והגנטי שלו. העובדה ששני “בניו” של אב קדמון זה התפתחו בכיוונים שונים, זה בכיוון השימפנזה וזה בכיוון ההומינידי, נעוצה לדעתו בתנאי הסביבה השונים של מקום מגוריהם: הראשון נשאר לחיות ביער ואילו השני יצא לסוואנה. על פי תפיסה זו יוצא, שלשימפנזה הקדום היה אותו פוטנציאל כמו להומיניד לפתח יכולות שכליות ומיומנויות ידניות (ואמנם, אי אפשר שלא להתרשם מכושר האילתור שמפגינים השימפנזים כשהם שולים טרמיטים מחוריהם בעזרת ענפים דקים, שנבחרים על ידם בקפידה על פי אורכם וצורתם), אבל תנאי החיים ביער לא דרשו ממנו לממש ולפתח אותו במלואו. די היה לו במימוש חלקי של הפוטנציאל כדי למלא את כל מחסורו ולהישרד.
התפתחותו של ההומיניד שיצא אל הסוואנה עם מטען גנטי ושכלי זהה לזה של השימפנזה היתה שונה בתכלית. תנאי הסביבה הקשים ששררו במישורי הסוואנה גירו את הפוטנציאל השכלי שהיה גנוז בו ועודדו אותו לפתח תכונות חדשות ויכולות מיוחדות, אשר הובילו אותו בביטחה לכיוון האנושי.
כאן יכולה להישאל השאלה מדוע הבבון, שעבר אף הוא לסוואנה וחי שם תחת אותם לחצים סביבתיים שפעלו על ההומיניד הקדום, לא התפתח לכיוון האנושי. התשובה היא שהפוטנציאל השכלי של הבבון היה מלכתחילה42 שונה ומוגבל יותר משל ההומיניד והשימפנזה, ועל כן החיים בסוואנה פיתחו אצלו כושר הסתגלות מעורר התפעלות, אבל המטען הגנטי הכולל שלו לא איפשר לו להגיע לרמת ההתפתחות של ההומיניד ושל השימפנזה.
על הפער הזה במטען ניתן לעמוד בצפייה מקרוב בהתנהגותם ובאורחות חייהם של השימפנזים, צפייה המגלה לנו מה רב הדמיון בינינו לבינם ועד כמה גדול הפוטנציאל השכלי שלהם. ג׳ין גודול, שבמחקריה ובתצפיותיה פתחה עידן חדש בחקר הפרימאטים בכלל וקופי-העל בפרט, היתה בין החוקרים הראשונים שאיששו את התיאוריה של וושבורן בדבר הפוטנציאל ההתנהגותי העצום הקיים במבנה חברתי מורכב כמו זה של השימפנזים. נראה שלגבי כל סוג של התנהגות קיימות אין סוף אפשרויות של בחירת התגובות המתאימות. על מנת לבחור בתגובה המוצלחת ביותר (בהתאם לנסיבות הספציפיות בכל מקרה ומקרה), ניתנה לשימפנזה במהלך האבולוציה שלו מידת חופש גדולה של ברירה ובחירה, של איתור והדמייה של מצבים. המיגוון ההתנהגותי הוא כה גדול, עד שאין אפשרות לדבר על תגובה מסוימת למצב זה או אחר, אלא על אוסף די גדול של תגובות אפשריות בהתאם לאופיו ולמצבו של הפרט המספק את התגובה. כך, למשל, בעשר שנות תצפית עקבה גודול אחרי שמונה מנהיגי חבורה, או נכון יותר, אחרי זכרים שכיהנו בפרקי זמן מסוימים כזכרים השליטים בחבורה. לגודול התברר שכל אחד מהם השיג את מטרתו בדרכיו הוא. האחד נדחף על ידי אם שתלטנית שהמריצה אותו להיות אלים והתערבה בכל מעשיו עד שיריביו קצו בטרחנותה; השני שיתף בהתחלה פעולה עם שני שותפים ואחר כך הצליח לסכסך אותם זה בזה; השלישי עשה רושם אדיר על יריביו על ידי תיפוף בפחים; הרביעי היה סתם אלים ושלט בכוח אגרופיו, וכן הלאה. כלומר, אין מסלול התנהגותי אחד, אלא מיגוון של התנהגויות בעלות מטרה משותפת, אבל כל אחד בוחר במסלול המתאים לו בהתאם לנסיבות.
מעניין לציין, שגודול פנתה לעסוק בשימפנזים בעקבות המלצתו של לואיס ליקי, החוקר המפורסם שגילה בטנזניה את שרידיו הראשונים של הומו הביליס. ליקי ראה בחבורת השימפנזים דגם-אב של החבורה האנושית הקדומה, עוד לפני שהכירו את המורכבות הרבה הקיימת במערך החברתי של השימפנזים. ואמנם, אם משווים את המבנה החברתי של השימפנזים למבנה החברתי של חבורות ציידים מלקטים (לקט צמחים ובעלי-חיים קטנים) החיים עדיין עימנו והמשמשים לנו, בהסתייגויות מסוימות, דגם לציידים מלקטים פרהיסטוריים, מתגלות נקודות דמיון רבות. למשל, המבנה החברתי הנפוץ ביותר בקרב החבורות האנושיות הוא הדגם הפטריארכלי, שבו זוגות צעירים מתגוררים עם משפחת החתן. הכלל הוא שהכלות באות מחוץ לקבוצה, ואילו הגברים נשארים דרך קבע בקבוצותיהם, ממש כמו אצל השימפנזים. בנוסף על כך, השימפנזים, בדומה לאדם ובניגוד לקופי-העל האחרים, מקיימים חיי קבוצה המורכבת מפרטים רבים מבני שני הזוויגים. כמו בחבורה האנושית, הם מקיימים מערכות יחסים מגוונות ומשתנות בתוך הקבוצה. הזכרים שומרים על הטריטוריה של הקבוצה ומנהלים יחסי עוינות עם קבוצות שכנות, המתפתחים לפעמים למלחמה של ממש.
סימני הייחום מעניקים לנקבות השימפנזים הגנה של הזכרים ועדיפות בקבלת בשר
עם זאת, המערכת החברתית האנושית מתייחדת בכמה הבדלים עקרוניים, רובם קשורים למערכת היחסים של43 הזוויגים. בניגוד לנקבות אצל הפרימאטים האחרים (לא רק קופי-על), אין לנקבה האנושית סימנים של ייחום עונתי. חלק מסימני הייחום, המופיעים בקופי-העל, התקבעו בחברה האנושית, למשל: החזה והישבן הבולטים. יחד עם תופעות אלו השתנה גם אותו חלק ברפרטואר ההתנהגותי המתקשר לתופעת ההתייחמות עצמה, כגון הכניסה להריון והיציאה ממעגל יחסי המין. בעוד אצל הקופים המירווחים בין לידות (אצל הגורילה ארבע שנים, אצל האוראנגאוטן שש-שבע שנים ואצל השימפנזה חמש-שבע שנים) קובעים גם את משך הזמן שבו אין הנקבה זמינה מבחינה מינית, הרי הרפרטואר ההתנהגותי האנושי מאפשר קיום יחסי מין במהלך ההריון עצמו וזמן קצר לאחריו. כתוצאה מכך המירווחים בין הלידות קצרים בהרבה. תופעה נוספת ייחודית לנו באה לידי ביטוי בכך שהאב מכיר בצאצאיו והוא גם מעורב בגידולם, אם בטיפול שוטף ואם בדאגה לסיפוק מחסורם. אצל השימפנזים, כמו בקרב קופי-העל האחרים, האם מגדלת בכוחות עצמה את צאצאיה ואין הזכרים מתקשרים לצאצאים או מכירים בקירבה המיוחדת שביניהם מעבר להשתייכותם המשותפת לאותה קבוצה.
לדעת חוקרים רבים, תופעות אלו הן העומדות מאחורי השינויים הדרמטיים שחלו בהומיניד דמוי השימפנזה, שיצא מהיער ועבר לסוואנה.
גורמי האנושיות
ההסבר שנותן החוקר לאבג׳וי (C. Owen Lovejoy) מקובל על מרבית האנתרופולוגים. בטבע יש שתי צורות פתרון מרכזיות לקיומו ולהמשכו של המין. האחד – העמדת מספר רב של צאצאים בהשקעה מינימלית מצד ההורים. דוגמה אופיינית לפתרון זה מספקים הדגים. השני – מיעוט צאצאים והשקעה גדולה בגידולם, המתבטאת בהנקה, כהאכלה, בשמירה וכדומה. כל מין (בעצם – כל משפחה) מאמץ אגב התפתחותו כמין מוגדר אחד משני הפתרונות הללו, והוא דבק בו ללא יכולת לעבור לפתרון האחר. לסברתו של לאבג׳וי, המעבר של אבות ההומינידים מגומחה (נישה) אקולוגית אחת לאחרת, בעקבות לחץ סביבתי, הפר את האיזון הסביבתי שלהם. בסוואנה נחשפו ההומינידים לסכנות חדשות, לא מוכרות להם מהחיים ביער, למזון מסוג אחר ולדרכים חדשות למציאת מזון. הפתרון היחיד שנותר להם להבטחת המשכיות המין והישרדותו במהלך ״השנים הרזות” של ההתאקלמות בסביבה החדשה היה ריבוי ילדים.
המנגנון שאיפשר זאת נוצר מכוח אובדן ההתייחמות וקיום זמינות מינית מתמדת (כלומר, המירווחים בין הלידות קטנו והנקבות נעשו זמינות עוד בהיותן מטופלות בתינוקות). הפיצוי המיידי של אותה נקבה, שרוב הזמן היתה זמינה לקשרים מיניים (כלומר, מיוחמת דרך קבע), היה משמעותי עד כדי כך, שעצם התופעה של מחזוריות בזמינות המינית (כלומר, ההתייחמות התקופתית) נעלמה מתוך הרפרטואר של ההתנהגויות האנושיות. צריך לזכור שהייחום מקנה לנקבות יתרונות לא מבוטלים. אם נבדוק את מעמדה של נקבת שימפנזה מיוחמת, נוכל להיווכח בכך ללא קושי. נקבה מיוחמת נמצאת תמיד במרכז החבורה, ועצם היותה מוקפת בזכרים ובנקבות מעניק לה הגנה מפני סכנות מבחוץ (טורפים, למשל). אם הנקבה הזאת מטופלת בצאצא, סיכוייו לשרוד גדולים מסיכוייו של צאצא לנקבה לא מיוחמת, הנאלצת לשוטט בשולי הקבוצה. כמו כן, בדרך כלל השימפנזים לא מתחלקים במזון וכל פרט דואג לעצמו. היוצאים מן הכלל הזה הם הנקבות המיוחמות, הזוכות בנתחי בשר מידי הציידים הצעירים בקבוצה. כלומר, קיימים חיזוקים בצורת תמיכה כלכלית, או לפחות ניתן להבחין בפוטנציאל של התנהגות תומכת. נראה אפוא שהזמינות המינית המתמדת של הנקבה ההומינידית שימשה פיצוי נאות ליתרונות שהפסידה עקב אובדן הייחום. ברור שאובדן הייחום העונתי היה תהליך בלתי הפיך, שכן עצם היותה מטופלת ביותר מצאצא אחד במירווחי זמן קצרים יחסית בין הלידות הפך אותה תלויה יותר בזכרים שבחבורה, וכלי הפיתוי שלה היה זמינות מינית מתמדת.
ההשקעה הרבה יותר של הזכרים בנקבה ובצאצאים יכולה להסביר מדוע האדם, בניגוד ליתר הפרימאטים, מכיר בצאצאיו ומקפיד להבדיל בין ילדיו ובין מי שאינם ילדיו. שכן, מההיבט האבולוציוני, על הפרט להיות בטוח שהוא משקיע זמן ואנרגיה בצאצאיו שלו ולא משחית מאמצים לריק בצאצאים זרים שאינם נושאים את הגנים שלו. כך מוסברת היווצרותה של קנאת הזכר לנקבה, קנאה שנועדה לוודא שהוא אכן אבי ילדיה. תופעה זו מאפיינת בעלי-חיים רבים, המתחלקים בדאגה לצאצאים, אך היא לא קיימת בקרב קופי-העל. אחד הדברים שסיקרנו את החוקרים היה היעלמות הדימורפיזם המיני אצל האדם (כלומר, הבדלי גודל ומשקל בין זכר לנקבה). תופעת הדימורפיזם נפוצה מאוד בקרב החיות והיא קיימת גם אצל קופי-העל. הגורילה הזכר, למשל, כבד פי שניים מהנקבה. ייתכן גם שתופעה זו קשורה בשיתוף הזכר האנושי בדאגה לצאצאיו, שכן ידוע כי הבדלי גודל בין זכרים לנקבות הם מעטים אצל אותם מינים שאין בהם תחרות בין הזכרים לנקבות ואשר הדאגה לגידול הצאצאים מתחלקת אצלם בין האמהות לאבות.
תופעה אחרת המעידה על קשרי זכר ונקבה ברמה של פרטים מתבטאת בגודל אשכיו של האדם. מסתבר שמינים של פרימאטים (וגם אצל יונקים אחרים), אשר לזכרים שלהם יש גישה חופשית לכל נקבה מיוחמת, אשכיהם יהיו גדולים יחסית לגודל הגוף. שכן, אשכים גדולים מכילים כמות רבה יותר של זרע, והדבר מגביר את סיכויו של הפרט שהנקבה ה״מתירנית״ תהרה ממנו. דוגמה מובהקת לאסטרטגיה זו היא השימפנזים. ולהיפך, במינים שבהם הנגישות לנקבה מוגבלת למספר מצומצם של זכרים או רק לזכר השליט, אשכיו של הזכר קטנים יחסית לגודל גופו. כך הדבר אצל הגורילה וגם אצל האדם. התלות בחלוקת המזון הביאה44 ליצירת צורות חלוקה מסודרות, ונוצר צורך בשיתוף פעולה מאסיבי בין הזכרים. בעקבות צורך זה התפתחו, על פי טריוורס (Trivers), כל המנגנונים הרגשיים המתלווים לשיתוף פעולה מתמשך. כך נוצרה מתוך הדחף הביולוגי לשרוד הנטייה החברתית להתחבר ולהיעזר זה בזה, בבחינת ״יד רוחצת יד”; תופעות של הונאה, כלומר, ניסיונות לקבל עזרה בלי להשיב בעזרה, וכן הצורך להתמודד עם תופעות אלו הביאו להתפתחותן של רגשות, כגון התמרמרות, זעם ושאיפת נקם מצד קורבן ההונאה.
יתרה מזאת, במשך הזמן, עם פיתוח הנורמות החברתיות שחיזקו את תופעת השיתופיות, שהיא יתרונית לאדם, שימשו רגשות אלה בסיס להתפתחות מערכת רגשית מורכבת יותר, שבאה לידי ביטוי באינטראקציות חברתיות של הפרט בתוך הקבוצה. בהקשר זה יש לציין שהתרבות משמשת את האדם באותו האופן שבו פועל הכוח האבולוציוני על הברירה הטבעית. כלומר, על ידי בחירה והעדפה של תכונות יתרוניות והעברתן לדורות הבאים. מערכת רגשית זו כללה השתתפות בצער הקורבן ונקיפות מצפון, וכן בושה וחרטה אצל מעוללי התרמית. מעימותים בין מרומים ומרמים התגבשו נורמות של וכחנות וסליחה. כל אלה היו תחושות חדשות, שנוצרו במהלך התגבשותה של החברה האנושית. רובן, למיטב ידיעתנו, הן ייחודיות לאדם. כלומר, ייתכן בהחלט כי מה שקרוי בפינו טוב לב, קרי התחלקות במזון, שיתוף פעולה, הקרבה, נדיבות, ביטחון בזולת וכיו״ב, כמו גם קנאה לבן הזוג וחשדנות, הם דגמי התנהגות שנבחרו במהלך הברירה הטבעית ונטבעו במערכת הגנטית והתרבותית של האדם כדי להבטיח את הישרדותו.
כלי הפיתוי של הנקבה ההומינידית היה זמינות מינית מתמדת
אין ספק שהסביבה החדשה גירתה ועודדה במישרין פיתוח יכולות שהיו קיימות בכוח, כלומר כאלה שלא באו לידי ביטוי חיצוני בתנאים הקודמים. כך, למשל, נוכח העונתיות של מקור המזון בסוואנה, גם הכלים הפשוטים ביותר יכולים לתרום תרומה משמעו45תית להישרדות בעונת היובש, כשהתחרות על המשאבים בולטת. כלומר, היה משוב חיובי ביותר לכושר ההמצאה. היה צורך בלימוד אינטנסיבי של הסביבה. ככל שגדלה כמות החומר שהיה צריך להשתלט עליה בתקופת הילדות, כך הואץ קצב הלמידה, והשינויים במוח הותאמו גם למטרה זו. חשיבותה של המורכבות ההתנהגותית הלכה וגברה, הן במסגרת המבנה החברתי והן במאמצי הקיום וההתמודדות עם הסביבה החדשה.
מכל מקום, כשאנו מוצאים את הומו הביליס, היצור הראשון שניתן לקרוא לו אדם, על הכלים הראשונים שיצר (אף שיש להסתייג ולומר, הכלים הראשונים ששרדו, שכן ייתכן שהיו כלים מחומרים שלא השתמרו), הוא כבר היה בעל מוח מורכב, אנושי במבנהו וגדול פי שניים ממוחם של פונגידים אחרים. מקובל על מרבית החוקרים היום שהומו הביליס הוא צאצא של הענף העדין במשפחת האוסטרלופיתקוס, ולא של הענף החסון (רובוסטוס) – אשר התמחותו פיתחה באורח משמעותי את מערכת הלעיסה שלו, אבל לא הביאה לגידול רציני בנפח המוח. משום כך יכולים האוסטרלופיתקים הרובוסטים להיחשב כקופי-על של הסוואנה, בהקבלה ליחס בין הבבונים של הסוואנה לבבונים החיים ביער.
התרבות של ההומו החליפה את תפקיד המנגנונים הביולוגיים אצל בעלי חיים
השינויים במבנה המוח ובגודלו דורשים זמן אבולוציוני ממושך, בעוד הכלים הראשונים הידועים לנו היו כה פשוטים מבחינת עיצובם ועיבודם, עד שקשה להניח שקדמו להם שלבים רבים של כלים פרימיטיביים וגסים יותר. סביר להניח, אם כן, שבתחילה הופיע אדם בעל תכונות אנושיות, ייחודיות ושונות מיתר הפונגידים, ושרק אחר-כך הופיעו התוצרים החומריים מעשה ידיו.
חשוב לציין שהאבחנה המורפולוגית בין הומו הביליס להומו ארקטוס היא קשה ביותר, משום שאצל ארקטוס מדובר בשינויים הדרגתיים הבאים לידי ביטוי בגידול ממדי הגוף ובהתאמה לכך בגדילת נפח המוח. כיוון שכך, קבעו החוקרים נפח מוח של 1000 סמ״ק כקו ההפרדה בין ההביליס לארקטוס. זהו כמובן קריטריון שרירותי, שכן ידוע לנו כי יש שונות לא קטנה בנפח המוח הן בקרב בני-אדם והן בקרב מיני ההומו שקדמו לאדם המודרני. כך, למשל, במזרח-אסיה – שם לא התגלה רצף46 מאובנים המוביל מההביליס לארקטוס ולאוסטרלופיתקוס, כפי שהדבר מוכר לנו במזרח אפריקה – נמצאו רק פרטים של הומו ארקטוס עם נפח מוח קטן מ-1000 סמ״ק. לעומת זאת, ניכר שוני בין מכלולי הכלים של הומו הביליס לאלה של הומו ארקטוס. התברר שרמת התיחכום, המיומנות, העיצוב ומיגוון טיפוסי הכלים של ארקטוס עולים לאין שיעור על אלה של ההביליס, ומה שמעניין לא פחות – השוני חל תוך פרק זמן קצר יחסית. כלומר, ברגע שהתוצרים החומריים קיבלו חשיבות בחייו של היצור האנושי, לא היה שום מעצור בדרך לפיתוח טכנולוגי מוגבר. מכאן ניתן להסיק, שאותה יכולת אנושית ייחודית כבר היתה קיימת אצל ההביליס, וכל שנדרש היה להוציאה מן הכוח אל הפועל.
אין ספק שהתרבות מילאה תפקיד נכבד ביותר בהתפתחותו של הומו ארקטוס, ושהיא שימשה תחליף למנגנונים ביולוגיים הפועלים אצל בעלי-חיים. תופעת התרבות יכולה להסביר את העובדה המפתיעה, כי למרות שפרטיו של הומו ארקטוס חיו מאות אלפי שנים במקומות שונים בעולם והיו נתונים לתנאים סביבתיים שונים, שמרו כנראה כל אוכלוסיותיו על השתייכותן לאותו מין. במקרה שלהם לא מתקיים הכלל המוכר לנו בטבע, שלפיו אוכלוסיות בנות אותו מין המופרדות זו מזו מבחינה גיאוגרפית, צוברות בהדרגה שינויים בהתאם לסביבותיהן השונות והופכות לאחר פרק זמן למינים שונים. הסיבה שאוכלוסיותיו של הומו ארקטוס לא התפתחו למינים שונים, למרות ניתוקן הגיאוגרפי וסביבותיהן השונות, קשורה כנראה בהופעתו של גורם חדש וייחודי בטבע: התאמה לסביבה באמצעות מנגנונים תרבותיים. במקום שונות ביולוגית-מורפולוגית בין האוכלוסיות המבודדות של הומו ארקטוס, אנו מוצאים שונות במכלולים התרבותיים שלהן.
התאמה גמישה זו לא היתה יכולה להתאפשר אלמלא התשתית שכבר היתה קיימת אצל הומו הביליס, ואולי אף אצל קודמיו. תשתית זו היא המוח האנושי, אשר יכולותיו הן ביטוי לפוטנציאל שהיה מצוי באב המשותף לקופי-העל ולאדם, ואשר נוצר בהשפעת לחצים חברתיים. ■
שם כולל לקופים, קופיפים וקופי-על: שימפנזה, גורילה, אורנגאוטן וגיבון. ↩
