מחשבות 60 | 1990/12

גיליון זה בא לפרוע חוב ישן לקוראיו. במחשבות 57 הבטחנו מאמר מורחב ומפורט על הקוסמולוגיה, ואת ההבטחה הזאת אנו ממלאים עכשיו. הניסיון להבין כיצד נוצר היקום הוא לכאורה הנושא הפחות רלבנטי לחיי אדם, שהרי מדובר באירוע שהתרחש לפני 15 מיליארד שנה. אבל אין דבר רחוק יותר מן האמת מזה. השמש, כדור הארץ והחיים עצמם חבים את קיומם לאירועים שהתרחשו בשניות הראשונות להתהוות היקום ואף במיליארדיות ובביליוניות השנייה הראשונה. תהליכי הבערה המתחוללים בשמש, והיסודות הכימיים המרכיבים את הדומם ואת החי על פני כדור הארץ, נוצרו בעטיים של גדלים פיסיקליים שערכיהם, יחסיהם ואופי כוחותיהם נקבעו לעולמי עד לפני תום השנייה הראשונה לקיום היקום.

מעבר לכך, הניסיון להבין כיצד התהווה היקום הוא אחד האתגרים המחשבתיים הגדולים שניצבו אי פעם לפני השכל האנושי, לא רק בגלל המרחקים וטווחי הזמן האדירים שמפרידים בין החיים כאן לבין המפץ הגדול, ולא רק משום שלעולם לא נוכל לשחזר במעבדה את האנרגיות ואת הטמפרטורות ששררו אז, אלא בגלל עצם היומרה, או אולי החוצפה שבדבר. ככלות הכל, האדם אינו אלא יצור זעיר החי על פני כוכב לכת קטן, ליד כוכב שבת חסר ייחוד, אחד ממאה מיליארד כוכבים של גלאקסיה אחת מבין מאה מיליארדי גלאקסיות, ואף על פי כן הוא מתעקש לפענח את החוקים המנחים יקום עצום זה. מה מניע אותו? אולי אותו דחף בלתי מובן שהניע את סר אדמונד הילארי לכבוש את פיסגת האוורסט “משום שהיא שם״, ואולי משום ששאלת היווצרותו של היקום היא האחרונה והסופית ברשימת השאלות. שהלא אפשר לחפש תשובה להופעת החיים באופיו המיוחד של כדור הארץ ובתהליכים המתקיימים בשמש, את היווצרות השמש במותם של כוכבי הדור הראשון, ואת הופעתם של אלה בהתגבשותן של גלאקסיות, וכך הלאה. אך בסופה של צעידה זו לאחור אנו מגיעים לאירוע הראשון שממנו נוצרו הזמן, המרחב, התנועה, אבני היסוד של החומר וכוחות הטבע. אירוע ראשוני זה הוא המפץ הגדול, הוא מקור כל השאלות ויסוד בל התשובות: האם היקום יתפשט עד שיגיע לשיווי משקל תרמודינמי, המייצג את מותו הסופי והמוחלט? האם התפשטותו תיעצר ביום מן הימים והוא יחזור על עקבותיו במסע איטי, שילך ויצבור תנופה עד שיתכנס במעיכה אדירה, בנקודה הזעירה שממנה יצאי האם האנרגיה האדירה שתיווצר במעיכה הנוראה תוליד מפץ גדול שני, שממנו יצמח יקום חדש (ואולי היקום הנוכחי הוא עצמו תולדה של מפץ גדול חמישי או עשירי במספרי)? האם יהיה דומה ליקום לשלנו או שונה ממנו? אבל גם אם היקום שייוולד כעוף החול מאפרו של היקום הנוכחי יהיה כפוף לאותם חוקים ולאותם קבועים פיסיקליים, האם גם בו עשויים להתפתח חיים, או שהתנאים הפיסיקליים שאיפשרו את החיים על פני כדור הארץ הם מקרה כה נדיר שלעולם לא יחזור על עצמו? בסופן של שאלות אלו ניצבת הקושיה הגדולה מכולן: אם המרחב והזמן נוצרו בעקבות המפץ הגדול, מהו הדבר שהתפוצץ? האם לא תפס מקום במרחב ולא התקיים בזמן? ומה פירוש הדבר שכל היקום היה מרוכז בנקודה סינגולרית משוללת מרחב וזמן?

לא פלא שתמיהות אלה הביאו את הכנסייה הנוצרית לאמץ לחיקה את תורת המפץ הגדול כרגע הבריאה האלוהית, שהרי אין בידי המדע לא הכלים ולא היכולת לחקור דבר מה המתקיים מחוץ למרחב ולזמן, ואשר הגדלים הפיסיקליים בו מקבלים ערכים אינסופיים. בכך נראה היה שהעימות הטראומטי בין הכנסייה למדע, שראשיתו במשפט גליליאו, בא אל סיומו. אלא שלאותו עימות מפורסם היה פן עמוק יותר, והוא ממשיך להזין את המחלוקת.

בעולם הדטרמיניסטי של גליליאו וניוטון, עולם המתנהל על פי החוקים המתמטיים של התנועה, מקומו ומסלולו של כל גוף ניתנים בעיקרון לחיזוי מדויק עד קץ כל הימים. לפיכך, אפשר היה להפקיד בידי המדע את הטיפול בתופעות הדטרמיניסטיות, ואילו את האירועים האקראיים, שלא ניתנים לחיזוי ולידיעה, להשאיר בידי האל. הפיסיקה המודרנית שיבשה חלוקת תפקידים זו. האקראיות והאי־ודאות הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהרקמה הפנימית של הטבע, משמע של המדע. הואיל וכך, העולם חדל להיות דטרמיניסטי, באשר האקראיות והאי־ודאות מייצגות גם את הגבול הסופי והעקרוני של הידיעה בכל הקשור לתכונות ולתופעות פיסיקליות מסוימות. ומאחר שגבולות הידיעה מותווים לא על ידי מגבלות המיכשור הטכנולוגי או השכל האנושי, אלא על ידי הטבע עצמו, פירוש הדבר שלא תיתכן ידיעה מלאה של היקום המסוים הזה שאנו חיים בו, לרבות של רגע לידתו.

ב-1981 הצהיר האפיפיור כי רגע המפץ הגדול בכללותו מצוי מחוץ לתחום חקירתו של המדע, משמע נעול לחלוטין גם בפני ידיעה סטטיסטית והסתברותית. אך הצהרה זו לא מנעה מהפיסיקאים הוקינג, פנרוז, טריון, שוורץ, קולמן ואחרים לנסות למצוא הסבר רציונלי גם לרגע עלום זה של ראשית הכל. המחלוקת החדשה בין המדע לכנסייה נטושה אפוא לא על מרכזיותו של כדור הארץ ביקום, כפי שהיה בימיו של גליליאו, אלא על מרכזיותו של השכל האנושי ככלי יחיד ובלבדי, מוגבל ככל שיהיה, לפיענוח סודות היקום. אפשר להניח כי מחלוקת זו לא תסתיים גם כאשר יהיו בידי הפיסיקה תשובות לכל השאלות, שכן לעולם אפשר להציג שאלות חדשות וכמעט תמיד אפשר למצוא תשובות אחרות. מצבנו דומה למצבו של מר פאלומר, גיבור ספרו של איטלו קאלווינו, הצופה בקרני השמש המשתקפות בים ושואל את עצמו אם השתקפות זו התקיימה גם לפני שנוצרו עיניים להתבונן בה, והאם עולם שדברים קורים בו באופן בלתי תלוי בנוכחותו ובתגובותיו פירושו סוף החרדה. ואכן, זהו עניינו המרכזי של העיקרון האנתרופי (האנושי) של היקום, איתו מתפלמס מריו ליביו בגיליון זה. עיקרון זה מבטא כמיהה אנושית למצוא משמעות לקיומנו במה שנראה לדעת הפיסיקאי וינברג כיקום חסר משמעות. היקום, אומר העיקרון האנתרופי, לא היה יכול להתקיים אילמלא היו מצויים במקום כלשהו יצורים נבונים שצופים בו. על פי עיקרון זה אפוא, הטבע אינו אדיש לקיומנו, שהרי עצם קיומו מותנה בקיומנו.

אולם, העיקרון האנתרופי, כפי שמיטיב ליביו להראות, רחוק מאישור ומהסכמה, ומצב זה מותיר אותנו פנים אל פנים מול הקשה בשאלות: איך חיים בעולם חסר תכלית ונטול מטרה, שאנו אולי דייריו היחידים, עולם שנולד מאי־ודאות פיסיקלית ונוצר מתנודה קוואנטית של הוואקום? לכאורה, קושיה זו מחזקת את טענת הכנסייה בדבר הצורך להאמין במהות מכוננת ומכוונת, אך לא בהכרח. יעקב בקנשטיין, פיסיקאי בעל מוניטין ואדם שומר מצוות, שמאמרו מופיע בגיליון זה, גילה בהזדמנות אחרת כי הקשר שלו לאלוהים מתקיים לא במישור הפיסיקלי, אלא ברמה המוסרית. על כן, הבהיר, אמונתו לא תזדעזע גם אם יצליח המדע לתת הסבר מלא לנקודה הסינגולרית של המפץ הגדול. ואילו מהצד החילוני היינו עדים לאחרונה לתשובה הומנית עמוקה מהבמאי הפולני קשישטוף קישלובסקי. המצב האנושי, חוזרים ומדגישים עשרת פרקי הדקלוג, טבוע בחותם של אי־ודאות. כל ניסיון לעבור סף זה, במטרה לחלץ מהחיים את האמת הצרופה, נידון לכישלון, באשר החיים אינם מורכבים מאמת ושקר, אלא ממצבים מעורפלים ובלתי צפויים שפעמים מוציאים מהאדם את הטוב ופעמים את הרע. מסקנה: חיי אדם, כמוהם כטבע, לא ניתנים לידיעה מעבר לאי־ודאות.67