מחשבות 26 | 1969/02

עשרים וארבע השעות האחרונות בחייו של קוונטין קומפסון, גיבורו הבלתי נשכח של ויליאם פוקנר ב״הקול והזעם״, עוברים עליו בנסיון נואש לנתק את קיומו מאחיזתו המפלצתית של הזמן. קוונטין עוקר את מחוגי שעונו בטקס סימלי של סרוס הזמן מאותם איברים קודרים הממחישים את מצעדו הבלתי פוסק. באזניו מהדהדים דברי אביו שעה שהעניק לו את השעון: ״קוונטין, אני נותן לך את המוסוליאום של כל התקוות והתשוקות… לא כדי שתזכור את הזמן ולא כדי שתבזבז כוחך לנצח אותו, אלא למען תוכל לשכחו מפעם לפעם. השעונים רוצחים את הזמן… רק כאשר נעצר השעון זוכה הזמן לחיות.״

טיבו, או מהותו, של הזמן הוא מהחידות הגדולות הניצבות לפני בינת־אנוש. אומר הפילוסוף ויטהד : ״כל המהרהר בזמן נתקף בעל־כורחו בהרגשה מוחצת של מיגבלת השכל האנושי.״

כבר אריסטו ופלוטינוס עמדו על־כך, שכדי למדוד תנועות אנו זקוקים לזמן, אך זקוקים לתנועות כדי למדוד זמן. האם זמן ותנועה זהים ? תורת היחסות גורסת, שאם תעלם התנועה מהעולם יתבטל גם הזמן; ועוד : בתנאים מסויימים מאיט הזמן את מהלכו. מסקנה זאת ממשיכה להסעיר אנשים, חרף תוקפה המדעי של התורה. שכן, כיצד אפשר לקבל את הקביעה שחיי המו־מזון מתארכים כיון שהזמן (אצלו) מתמשך ? הגיוננו אומר, שהזמן יכול למדוד את משך תהליך ההתפרקות של חלקיק זה — אך לא להחיש או להאיט אותו. כי הזמן — ממהותו — הוא המסובב ולא הסיבה, המודד ולא הנמדד.

״מחשבות״ סוקר בגליון זה את עיקרי תורת היחסות המצומצמת של איינשטיין ומעלה מקצת השאלות שמעוררות מסקנותיה בליבו של האיש הפשוט. שיחות ארוכות שקיימנו עם פיסיקאים ישראליים ידועי־שם לא יישבו את השאלות. עובדה המרמזת, אולי, כי הצד הלוגי של התורה אינו נהיר לגמרי אף לצרכניה המובהקים. אפשר ובעקבות כתבה זאת יימצאו פיסיקאים שיעמידו אותנו על טעותנו.

★

בגליון זה תמצא גם ראיון עם פרופ׳ אריה וינרב בנושא דת ומדע. כזכור עורר הראיון עם מר אסא כשר (״מחשבות״ 24) הדים רבים שטרם שככו. לא מכבר יצא פרופ׳ קורצווייל בפיליטון עוקצני (״חובות הלבבות השתולים״ — ״הארץ״, 2.1.69) נגד דעותיו של מר כשר (המופיע שם בפסאודונים: פרופ׳ אסא ישעיה הלל) באותו ראיון. הפעם, אנו מניחים, לא יתעורר קצפו של פרופ׳ קורצווייל.