מחשבות 29 | 1970/02

בין דברי הטעם שנשמעו בעקבות נחיתת האדם על הירח בלטה רשימתו של ד״ר ירמיהו יובל ב״הארץ״ (28.11.69).

ד״ר יובל מפריך דעה רווחת, כאילו ניתקה טיסת אפולו את חבל הטבור שקשר את האדם לאדמה. להיפך, היא מבליטה את מיזערות ההישג לעומת מרחבי היקום האדירים, הנמדדים במיליוני שנות אור, וע״כ מצויים מחוץ לטווח כיבושו באורח עקרוני.

נחיתת האדם על הירח איפוא אינה הישג איכותי, אלא כמותי. ועל כן, אל לו לאדם לראות במבצעים טכנולוגיים אלו התקד-מות אנושית אמיתית. ההתקדמות האמיתית טמונה באופי שהיא מקנה לחייו כיחיד וכקהיליה.

דברים יפים, אך דומה שהם מגזימים בהמעטת ערך ההישג השאלה אם הנחיתה על הירח היא הישג כמותי או איכותי היא ענין של הערכה. בטיסתו הראשונה, ב״17 בדצמבר 1903, היה האדם ליונק הראשון שהשתחרר מחוקי הכובד החלים על מינו; בטיסתו לירח היה האדם ליצור הראשון שניתק משדה הכובד של כדור הארץ — האמנם הישגים כמותיים אלה ?

ד״ר יובל שולל אפילו את יכולתנו ליצור קומוניקציה עם ציביליזציה אחרת בגלאכ-סיה שלנו. שכן, מהירות האור היא סופית, ואפילו נמצאת ציביליזציה זאת במרחק של 5,000 שנות אור בלבד מאתנו, ניאלץ להמתין 10,000 שנה לקבלת תשובה.

אך האמנם מחסום האור הוא בלתי נפרץ? דומה חוזר ד״ר יובל על הטעות האנושית השכיחה של ראיית האמיתות המדעיות של התקופה כסופיות. מזה זמן מחפשים חוקרים אחרי ה״טא-כיון״ — חלקיק תיאורטי בעל מאסת מנוחה מדומה, שמהירותו ההתחלתית גבוהה מ-c ומהירותו הסופית היא אין-סופית. אם יתגלה הטאכיון אפשר ישמש להעברת אינפורמציה במהירות בלתי משוערת כיום. נראה איפוא, שלא שאלת אפסותו של האדם מול היקום ואופי הישגיו היא הטורדת מנוחתו, אלא חידת קיומו. אפילו היה מגיע לכוכבים הרחוקים, כלום היה משתנה מצבו ? מה שמזעזע את האדם במפגשו עם היקום הוא, כדברי קאמי: שתיקת היקום. או כדברי ויטגנשטיין: ״אפילו נמצאה תשובה לכל השאלות המדעיות האפשריות, הרי בבע-עיה שלנו לא נגענו כלל״, כי כן, מה בצע בהישגי אנוש אם נגזר עליו להיעלם אחרי תקופת חיים קצובה ? מה הטעם בהרקעה לשחקים כשהחיים סרי טעם ? אך נראה, שדווקא הספקות לגבי תכלית חייו, והאב-טורד המונומנטלי של המוות, הם הממריצים אותו לפענח אחת לאחת, את חידות קיומו. כפי שאומר האינקוויזיטור במחזה של ברכט ״גליליאו״ : ״את אי-המנוחה שבליבם כופים הבריות על הארץ הדוממת״.