מחשבות 58 | 1989/11

לפני 20 שנה, באוקטובר 1969, התפרסם במחשבות ראיון עם פרופ’ הלל נתן המנוח, אז ראש המחלקה לאנטומיה ולאנתרופולוגיה בתל השומר, ועם ברוך ארנסבורג, אז תלמיד מחקר וכיום פרופסור במחלקה לאנטומיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. קריאה חוזרת של הראיון עשויה להמחיש את התמורות שחלו מאז בידע האנתרופולוגי והפליאונטולוגי. דברי הפתיחה של אותו ראיון הסתיימו במלים אלו: “התשבץ נסגר אפוא. חוליות האבולוציה, מהרמאפיתקוס לפני 15 מיליון שנה, ועד ההומו ארקטוס לפני מיליון שנה, התאחדו לשרשרת רצופה אחת”. קריאת המאמרים בגיליון הנוכחי מוכיחה עד כמה תמימים היו הדברים. מספר החוליות החדשות שנוספו בעשרים השנים הללו משתווה כמעט למספר החוליות החסרות שהתגלו בה. למען הדיוק, אין לדבר על שרשרת אחת, אלא על כמה שרשרות חלופיות, כמספר התזות של החוקרים השונים. הבדלי השקפות אלו באים לידי ביטוי גם במאמריהם של ישראל הרשקוביץ, צבי ליפשיץ ואנה בלפר-כהן, המופיעים בגיליון זה.

מחשבות 58 מוקדש ברובו לשאלות הקשורות במוצא האדם: מי היו ההומינידים הראשונים, מתי התפצלו מקופי-העל, למה התפתחו בכיוון האנושי ולא הוסיפו לדבוק במצב הקופי, למה הוציאו מתוכם שושלת אחת של הומו ולא כמה שושלות מקבילות, מדוע לא כל ענפי ההומינידים התפתחו להומו, האם ההסבר להתפתחות היצור האנושי הוא ביולוגי־אבולוציוני בעיקרו או חברתי-תרבותי במהותו, מי היה האדם הניאנדרתלי ולמה נכחד, האמנם התפתחו כל הגזעים האנושיים מאשה אפריקנית אחת לפני 200 אלף שנה? שאלות אלו ורבות אחרות נדונות בהרחבה בגיליון זה. אחת המרכזיות שבהן היא הופעת ההליכה הזקופה, שקדמה לגידול המוח וליצירת כלים. האם תנאי החיים הקשים והחמורים במישורי הסוואנה הם שעודדו את צאצאיהם של קופי היער לפתח יכולות ואורחות חיים אשר לא נדרשו להם ביער המשופע בעלים ובפירות? אבל אם כך הוא הדבר, מדוע הבבונים נשארו בבונים למרות שגם הם העתיקו את מקום משכנם מהיער לסוואנה?

בנקודה זו אנו מגיעים לאחד המפנים המרכזיים בהתפתחות האדם: ההליכה. יתרה מזאת, גם אם ההליכה על שתיים היא תנאי הכרחי להגדלת המוח ולפיתוח יכולות אנושיות, אי אפשר להתעלם מחסרונותיה הבולטים, הפוגעים בכושר ההישרדות של ההולכים הזקופים. למשל, היא מאטה את התנועה, מערערת את היציבה, מקשה את הטיפוס על עצים, מצרה את האגן ועושה את הלידה לקשה ומסוכנת יותר. והנה, למרות כל אלה התבססה ההליכה על שתיים. מדוע?

תשובה מעניינת מציעים מרי ליקי, סינקלייר ונורטון-גריפיתס. להערכתם, הלחץ לפיתוח הליכה על שתיים היה יכול לפעול על קופי הסוואנה שנעשו טורפי נבלות נודדים. במחקר שערכו בשמורת הטבע של סרנגטי, הם מצאו כי טורף נבלות לא טריטוריאלי הצועד בעקבות עדרים נודדים של מפריטי פרסה (גנו, זברות, צבאים), משיג לעצמו נבלה ליום לכל משבצת שטח של 20 קמ׳׳ר, לעומת שלל של נבלה אחת ב-14 ימים שנופל בחלקו של אוכל נבלות טריטוריאלי. ביסוס התפריט על אכילת נבלות יכול היה אפוא ליצור לחץ אבולוציוני לפיתוח הליכה על שתיים, כיוון שהיא מאפשרת לאמהות לשאת תינוקות בקלות רבה יותר ולמרחקים גדולים יותר מאשר הליכה על ארבע.

אלא שלא הכל חלק בתזה זו. אכילת נבלות מצריכה ניבים גדולים, ואילו שיניהם של ההומינידים מעידות על מגמה אבולוציונית הפוכה, בכיוון של הקטנת הניבים ושל הגדלת הטוחנות. הפתרון לסתירה זו הוא אולי במוח. הגידול בנפח המוח איפשר לאותם הומינידים להיעזר בכלי אבן מסותתים כדי לחתוך את עורו הקשה של הטרף ולבתר את בשרו ללא ניבים חדים.

ואכן, דומה כי הגידול בשיעור של 1000 סמ״ק בנפח המוח, שהתרחש בפרק זמן אבולוציוני אפסי של שני מיליון שנה, מ-450 סמ״ק של האוסטרלופיתקוס אפריקנוס ועד ל-1450 סמ״ק של ההומו סאפיינס, מייצג את התופעה החשובה ביותר בטבע למן הופעת החיים. גוש קטן זה של תאים אפורים, התופס 2% בלבד ממשקל הגוף, אך בולע 18% מכלל האנרגיה שהוא צורך, איפשר את הופעת הטכנולוגיה, השפה, המדע, האמנות והתרבות, אבל גם פתח פתח להופעתן של הפרעות נפשיות ומחלות רוח.

בתופעות אלו עוסקים המאמר של ענת ביאגון והראיון איתה: הבסיס הביולוגי והביוכימי של מחלות והפרעות נפשיות. מציאת בסיס ביולוגי לדיכאון, לסכיזופרניה, לאוטיזם וכיוצא באלו מצבי נפש, כמו סוגרת מעגל שנפתח לפני חמישה מיליון שנה, בנקודת ההתפצלות של ההומינידים מהשימפנזים. המנגנונים הביולוגיים שבישרו לפני כמה מיליוני שנים את הופעתה של המציאות הפסיכית, שבים ועומדים היום במוקד המחקר של מיגוון ביטויי הנפש.