הקדמה:
דבר המערכת הוא המאמר הראשון שפותח חוברת זו. כשאנחנו מעיינים בו, אנו מזהים את טביעת האצבעות של העורך. ישנם עורכים מסוגים שונים. אולי אתם זוכרים את הסיפור על יוג׳ין אוניל. סופר ידוע שהתפרנס גם כעיתונאי בתקופה מסוימת. הוא היה מביא לעיתון סיפורים והעורך היה אומר: טוב, יש פה סיפור על איזה מעשה רצח. אולי תלך לברר אם האיש הזה ליטף את האשה או רצח אותה; גם כדאי שתבדוק אם זאת היתה אשתו או אהובתו או שכנתו; בהזדמנות זאת כדאי שתברר אם היא נדקרה או נחנקה, ואם היא שוכבת בבית־חולים או כבר שוחררה; גם כדאי לבדוק אם החשוד נעצר או טרם נתפס. הסיפור, לסיכום, יפה, אבל כמה פרטים עדיין דורשים בדיקה. צבי ינאי הוא בוודאי עורך מהסוג הזה, שיכול היה לכתוב את המאמרים בעצמו. אבל במשך עשרות שנות הפעילות של העיתון הזה הוא נושא בעולם של המחברים ואומר להם: אולי תבררו את השאלה אם היה פה בכלל רוצח, אם האיש אושפז או שמא הוא בבית-הסוהר.
מאמרו של צבי ינאי בא להסביר לנו מהי המסגרת הזאת כולה. מה מאחד את המושב הראשון, שעוסק במדעי הטבע ובאנתרופולוגיה, עם המושב השני שעוסק בהיבטים נורמטיביים.
צבי ינאי על ההכרה האנושית כמקור האחדות.
אסא כשר
עריכת סימפוזיון בין-תחומי מעלה את השאלה מה משותף לפיסיקה, לביולוגיה, לאנתרופולוגיה, למשפטים, לפילוסופיה ולספרות. התשובה הכמעט בנאלית היא: ההכרה האנושית, שהיא כמובן הכרחית לכל חשיבה. ואולי תשובה זו אינה בנאלית כל כך.
אפתח בפיסיקה. על פי הפיסיקה הקלאסית, הצועדת למן ימיהם של גלילאו וניוטון במסע מדהים של הישגים ותהילה, תפקידם של חוקרי הטבע הוא לצפות בעצמים, באירועים ובתהליכים הפיסיקליים ללא דעות קדומות וללא תיאוריות מוכנות מראש. ״אינני ממציא היפותזות״, אמר ניוטון, בהתכוונו לכך שתפקיד החוקרים הוא לפקוח עיניים, לרשום בזהירות ובדייקנות את ההתרחשויות ולהניח לממצאים לתפור בעצמם, חוט אחר חוט, את חליפת התיאוריה. החוקר האידיאלי אם כן, הוא זה שצופה באופן ניטרלי ובאובייקטיביות בממצאים ונמנע מכל מעורבות העשויה להשפיע עליהם.
תפיסה זו של המדע החזיקה מעמד כ-300 שנה, עד שבאה הפיסיקה החדשה של המאה ה-20 והכניסה ממד חדש בטבע, ממד של מעורבות אנושית.
החלטתו של ההיסטוריון אלו עובדות לבחור ואיזה פשר להקנות להן קובעת מהי היסטוריה
על פי מכניקת הקוואנטים, העוסקת בהתנהגות החומר ברמה האטומית ומתחת לה, החוקר איננו צופה פאסיבי ואפילו לא ניטרלי בתהליכים הפיסיקליים שהוא בוחן.
בעולם התת-אטומי, המושג ״תכונה אובייקטיבית, בלתי תלויה ועומדת בזכות עצמה״ הוא מופרך מיסודו, שכן אופי המציאות שאנו מגלים תלוי במריחה שאנו מבצעים ובסוג המכשיר שאנו משתמשים בו. באותה המידה עצמה שוב אין לדבר על הפיסיקאי במונחים של צופה ניטרלי שאינו מעורב באירוע או בתהליך שהוא חוקר, שהרי החלטתו מה למדוד קובעת איזו תכונה יגלה. במלים אחרות, הצופה מעורב במציאות שהוא חוקר וגם שותף ביצירתה.
גם ההיסטוריון היה אמור למלא תפקיד של צופה ניטרלי באירועים ובתהליכים היסטוריים. כל שנדרש מההיסטוריון, כמו מהפיסיקאי, הוא להיות שיטתי ומדויק. הניטרליות והאובייקטיביות שלו ממילא מובטחות, שהרי אין בכוחו של ההיסטוריון למנוע את ההתנקשות בארכידוכס פרנץ פרדיננד בסראייבו, בה במידה שאין בכוחו של הפיסיקאי למנוע התפוצצותה של סופר-נובה בשמים.
אולם, כמו בפיסיקה, גם בהיסטוריה קרה משהו לניטרליות של החוקר. ב-1850, כותב ההיסטוריון הבריטי אדוארד קאר, התנפל אספסוף בריטי על סוחר והרגו. במרוצת הזמן נשכח האירוע כליל, עד שב-1962 ציטט קיטסון קלארק אירוע זה במסגרת סידרת הרצאות שנשא באוקספורד. באותו הרגע נכנס האירוע לחדר ההמתנה של מועדון העובדות ההיסטוריות. מה שיהפוך אותו בסופו של דבר לעובדה היסטורית הוא לא עובדת התרחשותו, אלא מספר הפעמים שיאוזכר בכתביהם של היסטוריונים נוספים. ניקח דוגמה מפורסמת הרבה יותר, חציית הרוביקון בידי יוליוס קיסר. במהלך שמונה שנות מלחמתו בגאליה כבש יוליוס קיסר 800 ערים, הכניע 300 מדינות וחצה נחלים לאין ספור בלי שהללו יותירו עקבות בהיסטוריה. אבל פלוטרך החליט כי חציית הרוביקון היא עובדה היסטורית חשובה מאין כמוה לעתידו של יוליוס קיסר ולגורלה של הרפובליקה הרומית, ולכן המשפט “הפור הוטל” נהיה אחד ההיגדים המפורסמים בהיסטוריה. פרשת הרוביקון ומקרה הסוחר הבריטי האלמוני מעלים שאלה לא רק לגבי מעמדן של עובדות היסטוריות, כי אם גם לגבי מעמדו של ההיסטוריון: האם הוא רק צופה ניטרלי הרושם באובייקטיביות את ההיסטוריה, כפי שסברו לפנים, או שהוא גם שותף פעיל ביצירתה?
היום התשובה ידועה. החלטתו של ההיסטוריון אלו עובדות לבחור ואיזה פשר להקנות להן, קובעת מהי היסטוריה. העובדות, כפי שקאר אומר, הן בבחינת דגים השטים באוקיינוס רחב-ידים. מה שההיסטוריון מעלה בחכתו תלוי בחלקו במקרה ובחלקו באזור שבחר לדוג בו ובקרס שבחר להשתמש בו לחכתו.
מאחר שכל היסטוריון רואה את העבר מנקודת התצפית של תקופתו, אומר ההיסטוריון רובין קולינגווד, ממילא אין טעם לשאול נקודת הראייה של מי נכונה יותר. טענה זו מזכירה במידה רבה את דבריו של הפיסיקאי נילס בוהר על המציאות הקוואנטית: מאחר שהחלקיקיות והגליות הן שני היבטים משלימים של עצם קוואנטי, אשר בנסיבות מסוימות הוא מתנהג כחלקיק ובנסיבות אחרות כגל, אין טעם לשאול איזה היבט נכון יותר ומי מהם מייצג נאמנה יותר את העצם.
אם כן, מה עלינו להבין מדמיון מפתיע זה בין מציאות היסטורית, הרוויה מעצם טיבה בפשרים ובמשמעויות שהוגה ההיסטוריון, לבין מציאות פיסיקלית, שעל פי טבעה נחשבת לאובייקטיבית ולבלתי תלויה בצפייתו של החוקר? אחת התשובות האפשריות היא שהחומה המסורתית האטומה שחצצה בין מדעי הטבע למדעי הרוח הופכת יותר ויותר לקרום חדיר, המאפשר לחומר הסובייקיטיבי שבצד האחד להסתנן לתמיסה האובייקיטיבית שבצד השני.
טישטוש תחומים זה הוא גם נחלתה של המציאות האנתרופולוגית. באנתרופולוגיה, אמר קליפורד גירץ בראיון ל״מחשבות״, אין עובדות המנותקות מהמשמעות שהאנתרופולוג מעניק להן, משמעות המושפעת במידה רבה מעולמו התרבותי של החוקר ומסל המושגים שהוא מביא עימו. האנתרופולוג איננו פקיד הרושם באובייקטיביות ובאופן ניטרלי את המנהגים ואת הדפוסים החברתיים של התרבות הזרה שהוא חוקר. החלטתו מה לבדוק, אלו עובדות לבחור, איזה פירוש לתת להן ואיזו משמעות להקנות להן קובעת את טיבה של המציאות התרבותית שהוא צופה בה.
אם כך, אפשר כמדומה להצביע על המשותף לפיסיקה, להיסטוריה ולאנתרופולוגיה: מעורבותו הפעילה של החוקר במושא מחקרו מחדירה ממד סובייקטיבי במחקר. אבל המשותף לא נעצר בסובייקטיביות.
אין אמירה טריוויאלית יותר מהטענה שההיסטוריה היא פרי ההכרה האנושית. שהרי אם אין הכרה, אין כמובן היסטוריה. הפיסיקה, לכאורה, אמורה להיות שונה: העובדה שבשנת 1054 תיעדו תוכנים סינים לראשונה התפוצצות של סופר-נובה בשמים, אין פירושה שלא היו לפניה סופר-נובות אחרות. באותה הרוח, מוסכם על הכל, שהשמש צפויה לזרוח מחר גם אם כל האנושות תימחה הלילה מעל פני כדור הארץ. האומנם כך?
על פי תורת הקוואנטים, האירועים הפיסיקליים התת-אטומיים שרויים במצב של חוסר הכרעה בין אפשרויות התממשות שונות, עד אשר בא הצופה האנושי ובעצם צפייתו בהן או בכוח הכרתו המשיגה אותן גורם למימושה של אחת מן האפשרויות השונות. על יסוד תפיסה וו טוענים בעלי התזה הקרויה “העיקרון האנושי של היקום” (“העיקרון האנתרופי״), כי היקום ללא הכרתו של הצופה משול למנוע ללא הדלק שמפעיל אותו.8
העיקרון האנתרופי מציב אותנו אפוא בנקודה דומה לזו שבה עמד לואי פאסטר כאשר הפריך את הסברה שזבובים ועכברים ייווצרו מאליהם מתוך ערימה של סמרטוטים ואשפה שתהיה מונחת 20 יום בפינת החדר. העיקרון האנתרופי דוחה את הגירסה הרווחת שעל מנת להבטיח את הופעת החיים בעולם, די לדחוס 10 בחזקת 80 חלקיקים ביקום ולהניח להם להתרוצץ במשך 10 מיליארד שנים. לשון אחר: על-פי אחת הגירסאות של עיקרון זה, קיום הצופה הכרחי ליצירת העולם בה במידה שקיום העולם הכרחי ליצירת הצופה.
הקטר המפואר של המדע, אשר החל את מסעו במאה ה-17, הגיע רק ב-50 השנים האחרונות לתחנותיהם של האי-ודאות, העמימות, האקראיות והכאוס, אשר החשיבה הפילוסופית והאמנותית ביקרה בהן כבר לפני 4000 שנה
הבה נלך מכאן צעד אחד נוסף לעבר הביולוגיה, ונעצור באותה נקודה שהוצגה לישעיהו ליבוביץ בגיליון האחרון של “מחשבות״. נאמר שם כי מולקולת הרנ״א הראשונית, אשר סיפחה לעצמה את הקוד הגנטי של שני אנזימים המאפשרים את שיכפולה היעיל והמדויק, אינה שונה מבחינה כימית מכל מולקולה אורגנית שהיתה בסביבתה. אבל, בגלל שני אנזימים אלה היא נתפסת בתודעתנו במולקולה המכוונת לבצע תוכנית של שיכפול. במלים אחרות, המולקולה המתוגברת נתפסת על ידנו כמבנה בעל מגמה של הישרדות, המסוגל לקלוט שינויים ולהתפתח בכיוונים שונים בהתאם לברירה הטבעית. מזה נובע, שגם החיים אינם תופעה הניתנת להגדרה אובייקטיבית, בקטגוריות של כימיה ופיסיקה. ייתכן שהחיים אינם אלא צירוף מסוים של מכניזמים, הנתפס בתודעתנו בתור יש בעל תוכנית פעולה, תוכנית המאפיינת את החיים על כל היבטיהם ומגוון צורותיהם.
אפשר אם כן להתחיל בחיבור הקצוות בהצגת שאלה: האם הקבלה זו בין תחומי מחקר כה שונים, הנבדלים זה מזה גם מבחינת המתודה וגם מבחינת קטגוריות החשיבה שלהם, היא מקרית, או שמא שורש הדמיון הוא במשותף לכולם, שהוא ההכרה האנושית? ואם כן, אפשר אולי למצוא בדרך היווצרותה הסבר לדמיון זה.
החוק והסדר
דבר ידוע הוא, שמנקודת מבטה של הפיסיקה אפשר לעקוב אחרי שבירתו של כדור זכוכית מהסוף אל ההתחלה מבלי שהדבר יפגע בתקפותו של חוק כלשהו מחוקי הפיסיקה. לא כך הדבר לגבי בעלי-חיים. מוחם בנוי באופן כזה, שהסיבה צריכה לבוא לפני התוצאה ולא אחריה. כושר הישרדותם של בעלי-החיים תלוי ביכולתם לחזות את תוצאות פעולתם ולהגיב לאירועים המתרחשים בסביבתם. ארנבת שאינה קושרת רחש של רמיסת עלים עם הימצאותו האפשרית של טורף בסביבתה, צפויה לתוחלת חיים קצרה ולהסתלקות מהעולם ללא צאצאים.
מאחר שכך, ייתכן שהצורך שלנו בעולם המתנהל על פי ״חוק וסדר” נובע מאסטרטגיית ההישרדות בטבע, המחייבת יצירת קשר סיבתי בין התופעות השונות. מכאן, העובדה שאנו אכן מגלים ומוצאים בעולם חוקים רציונליים ודטרמיניסטיים נובעת אף היא מהמבנה המיוחד של מוחנו, שעוצב באופן מאוד ספציפי על ירי הברירה הטבעית. אלא שכאן ניתן להציג קושיה חדשה: אם מבנה שכלנו גורם לנו לארגן את האירועים והתהליכים שמסביבנו במסגרת חוקים ועקרונות כלליים, חזקה עלינו שנגלה בטבע אך ורק מבנים סדירים שניתן לארגנם במסגרת חוק זה או אחר. ראייה רגולטורית זו, הטבועה במבנה מוחנו, מזכירה את המשל של האסטרונום המהולל ארתור אדינגטון, על כפר דייגים קטן שתושביו משתמשים ברשתות שקוטר חוריהן גדול מעשרה ס״מ. מקץ שנים אחדות ניסחו חכמי הכפר מסקנה כללית לדורות הבאים: אין בים דגים שעוביים קטן מעשרה ס״מ.
אפשר לסכם פרק זה בדרך זו: אם תפיסתנו השכלית והחושית היא תולדה של הברירה הטבעית, אזי מצבנו דומה למצבה של הקרפדה המסוגלת לזהות טרף רק כשהוא במצב תנועה. אם יבקשו אי-פעם מקרפדה להגדיר את עולמה, היא תאמר קרוב לוודאי שהחיים הם דבר המצוי בתנועה מתמדת. ואילו אצלנו, כיוון שאנו מחויבים על ידי טבענו לעקרונות של סיבתיות ושל סדירות ושל כיווניות של זמן, במובן זה שראייתנו מסוגלת לקלוט רק את הפס הצר של האור בתוך התחום הרחב של הקרינה האלקטרומגנטית, אין אנו צריכים להיות מופתעים לגלות שביסוד התפיסה הספרותית, הפיסיקלית, הפילוסופית, הביולוגית, ההיסטורית והאנתרופולוגית, עומרים מניעים דומים ודפוסי מחשבה מקבילים. ״התבונה האנושית״, טען הפילוסוף פרנסיס בייקון בן המאה ה-16, ״נוטה בקלות לשער, עקב טבעה המיוחד, כי יש סדר וקביעות בדברים במידה גדולה הרבה יותר מכפי שהיא מוצאת באמת״.
קיום מקור משותף ובסיס משותף להכרה האנושית מסביר אולי מדוע ביסוד כל אחר מתחומי החשיבה האנושית מצויה מוטיבציה עמוקה להגיע למספר קטן של חוקים כלליים, שמהם אפשר לגזור את כל שאר החוקים והכוחות.
למשל, מדוע חותרים הפיסיקאים בהתמדה בלתי-נלאית לנסח את ״תורת הכל״ (Theory of Everything), כלומר, תיאוריה פיסיקלית שתאחד את תורת היחסות, הדנה במבנה המרחב ובכוח הגרביטציה הפועל בין מאסות החומר העצומות ביקום, עם תורת הקוואנטים הדנה בכוחות הפועלים ברמה האטומית ומתחת לה?
למה חשים היסטוריונים ״צורך כפייתי״, כדברי מרק בלוך, לחפש שורש משותף לאירועים היסטוריים שונים?
מדוע אנו פונים לסוציוביולוגיה בניסיון לגלות את השורש הגנטי האוניברסלי לתכונותיהם ולהתנהגותם של בעלי-חיים — לרבות בני-אדם?
ומה באנתרופולוגיה? הנה מה שאמר בשעתו קליפורד גירץ ל״מחשבות״: “אין להכחיש שהרצון למצוא אישור אמפירי לקיומם של קבועים אוניברסליים הוא אחד המוטיבים החוזרים בהיסטוריה של האנתרופולוגיה״.
וכך גם מעיד סטיפן הוקינס, מגדולי הפיסיקאים בדורנו, על מטרתו הוא, “להגיע להבנה מושלמת של היקום, למה הוא כפי שהוא ולמה בכלל הוא מתקיים״.
9מהי סיבת החיפושים הללו אחר קבועים אוניברסליים ואחר חוקים כלליים? מה עומד מאחורי מאמציהם הבלתי-נלאים של היוונים הקדמונים, מתאלס ועד פרמנידס, לזהות את היש הראשוני שממנו נגזרים כל סוגי החומר? עד כמה מבטאים חיפושים ומאמצים אלה צורך קיומי ראשוני ועמוק שלנו? השאלה היא, אם צורך עמוק וראשוני זה, המאלץ אותנו לגלות במציאות הסובבת אותנו את הסדר ואת השיטה ואת ההדיר ואת האחיד ואת האוניברסלי, אפשר אמנם לייחסו לאסטרטגיית ההישרדות שעיצבה הברירה הטבעית.
התשובה כמדומה היא כן, באשר כל אלה הם תנאים מוקדמים והכרחיים ליכולתנו להבין את המציאות ולכלכל את צעדינו בהתאם לה.
במקום שאיננו מצליחים לגלות את הסדר, את הוודאות ואת השיטה בסובב אותנו, עשוי לנבוט הזרע המצמיח את עולמו של קאפקא מצד אחד ואת מבוכתו של אינשטיין בעומדו מול האקראיות והאי-ודאות של המציאות הקוואנטית מצד שני.
ביטוי לחרדה מפני האפשרות של אי קביעותם של חוקי הטבע בזמן ובמקום, נתן סטיפן הוקינס באומרו: “אם חוקי המדע נשברים ברגע של התהוות היקום, הם יכולים להישבר בכל מקום״.
ההדיר והחד-פעמי
האי-ודאות שהציקה לאינשטיין והאבסורד המר שהעיק על קאפקא מביאים חברים אלה לתחנתם האחרונה.
אם העולם הוא ראי של האדם, במובן זה שחוקי הטבע משקפים בעקביותם ובסדירותם את מידות השכל האנושי, היכן תמונת המראה הפיסיקלית של האי-ודאות והכאוס הפוקדים את נפשו של האדם?
תורת הקוואנטים הציגה מקבילה פיסיקלית לאי-ודאות, לסובייקטיביות ולתחושת האקראיות השוררות בעולם החוויות שלנו. והנה, לאחרונה צצה פיסיקה חדשה, העוסקת במערכות ובמבנים לא-יציבים, והמציגה תמונה חדשה של הטבע, שבה האקראי, החד-פעמי, הבלתי-יציב והספונטני מייצגים את הנוהג הכללי, ואילו ההדיר, ההפיך בזמן, הסדיר, הדטרמיניסטי והעקבי, מייצגים דווקא את היוצא דופן.
על פי תמונה חדשה זו, המציאות הפיסיקלית דומה בהתנהגותה למדורה בוערת, אשר מתוך האי-סדר הכאוטי של להבותיה נוצרים מפעם לפעם ולמשך רגע קל מבנים מאורגנים ומסודרים. ראייה חדשה זו של הטבע מציגה את המדע עד ימינו כמי שניסה לתפוס את המציאות באמצעות רשת שקוטר חוריה מאפשר ללכוד רק את התופעות הסדירות, ההדירות והדטרמיניסטיות.
אומר על כך הפיסיקאי בוב דיקי: ״מראשית דרכם שמרו הפיסיקאים על צלילות דעתם והגיעו להישגיהם המדעיים הודות לכך שבודדו את הבעיות, סילקו את ההפרעות הלא רצויות להם והתעלמו ממורכבותו של שאר היקום״.
ואם אכן כך הוא, אזי הקטר המפואר של המדע, אשר החל את מסעו במאה ה-17 ומאז הוא שועט קדימה בקצב גובר והולך, הגיע רק ב-50 השנים האחרונות לתחנותיהם של האי-ודאות, העמימות, האקראיות והכאוס, אשר החשיבה הפילוסופית והאמנותית ביקרה בהן כבר לפני 4000 שנה.
השאלה המתבקשת כאן היא איזו משתי התמונות נכונה ונאמנה יותר למציאות: זו המגלה בעולם “חוק וסדר” או זו המגלה בו אי-סדר וכאוס. דומני שניתן להשתמש בהשאלה בתשובה שנתנה בשעתה מכניקת הקוואנטים לסוגיית השניות של החומר: הסדר והאי-סדר הם שני היבטים משלימים של המציאות, אשר בנסיבות מסוימות היא מתנהגת באופן סדיר ומאורגן ובנסיבות אחרות באי-סדר ובכאוס.
אל נשכח שהחומר שממנו עשוי היקום — לרבות השמש וכדור הארץ — הוא תולדה של הפרה מזערית בתהליך ההשמדה ההדדית של החומר והאנטי-חומר בעת היווצרות היקום. גם נוכחותנו שלנו על פני כדור הארץ היא תוצאה של הפרה, הפרת סדר ההעתקה בתהליך השיכפול של החומר הגנטי של בעלי-החיים במהלך האבולוציה. כולנו, כל בעלי-החיים, הננו פרי ההילולים של שגיאות חוזרות ונשנות של הטבע במשך מאות מיליוני שנים. ללא שרשרת מתמשכת זו של טעויות, היצור המפותח ביותר על פני כדור הארץ היה אצה, או במקרה הטוב אמבה.
הצורך שלנו בעולם המתנהג על פי חוק וסדר נובע מאסטרטגיית ההישרדות בטבע
לעומת זאת, את עובדת הישרדותנו אנו חבים ליכולת שלנו לחזות את תוצאות מעשינו על יסוד ההנחה שהמציאות מתנהלת על פי ״חוק וסדר״, דהיינו שהגורמים העומדים מאחורי צמיחתו של עץ אחד ומאחורי נפילתו של תפוח אחד הם אותם הגורמים העומדים ביסוד צמיחתם של כל העצים ושל כל התפוחים.
אפשר לסכם את הדברים כך: החיים חבים את התפתחותם למוטציות ולשגיאות המשבשות את סדר ההעתקה של החומר הגנטי: את הישרדותם הם חבים לשכל, שעוצב על ידי הטבע באופן מאוד מסוים כדי לתפוס את הסדירות הפועלת בו; ואילו את הבנת חוקיו של סדר זה צריך לזקוף ליכולתו של השכל להמציא ללא הרף תיאוריות חדשות, שיש בהן כדי להסביר עובדות ונתונים חדשים שהוא עצמו מגלה בסדר הקיים. שכן, כמאמרו של אינשטיין, תיאוריות אינן רשומות בטבע, הן פרי המצאתנו, הן ״יצירים חופשיים של הרוח”.
משמע, כושרו היצירתי של השכל חייב להתבסס על מקור פנימי של אי-סדר, המחולל תפיסות ורעיונות חדשים, רעיונות הנוצרים לפעמים באופן בלתי צפוי ולעיתים באקראי, ברומה לאורגניזמים חדשים המתפתחים ממוטציות אקראיות בחומר הגנטי של קודמיהם.
עולם בעל סדר קבוע ומושלם דינו כדין העיר זורה ב״הערים הסמויות מעין״ של קאלווינו. בתיה ורחובותיה של זורה מזכירים בסדר המופתי שלהם פרטיטורה מוסיקלית ״אשר אי-אפשר לשנות או להזיז בה אף תו״, אבל בעטיו של סדר מושלם זה נחרץ גורלה: היא התנוונה, התפוררה ונעלמה, “כיוון שהוכרחה להישאר דוממת וזהה לעצמה”.
כולנו, כל בעלי החיים, הננו פרי ההילולים של שגיאות חוזרות ונישנות של הטבע במשך מאות מיליוני שנים
בכך טמון אולי רמז שלעולם לא נוכל להגיע לידיעה שלמה של טבע העולם ושל טבע האדם, שכן חשיבתנו חייבת מעצם טבעה ליצור ללא הפוגה תיאוריות חדשות והסברים חדשים למציאות. ואם אכן מכניזם מסוג זה פועל בנו, פירוש הדבר שהידע שלנו על העולם לא מתקדם לעבר השלם והסופי, כפי שאנו מייחלים מעומק ליבנו, כי אם נע בתנועה אין-סופית בין נקודות תצפית משתנות על המציאות, ולפיכך ידיעתנו תהיה לעולם חלקית, אקראית וארעית. לכך אולי מכוונים דבריו של גירץ שאמר: ״האדם הוא חיה שיוצרת משמעות. הוא תמיד מפרש את עולמו, בורא אותו מחדש ויוצק לתוכו משמעות״.
כך הטבע, כך האדם וכך גם האמנות. האמנות, בדומה למדע, היא מכשיר שבאמצעותו ניתן להאיר ולבחון את המשמעויות החבויות בארם ובחייו, כשם שהמדע מאפשר להבין את המנגנונים ואת היחסים הטבועים בעולם. ״העולם”, אומר קליפורד גירץ, ״מציג את עצמו באופנים רבים, וריבוי אופנים זה מסייע לנו להבין את עצמנו״.
כבר המאה ה-18 עמדה על כך, כי מה שמבדיל את האמנות בת ימיה מזו של מאות קודמות הוא לאו דווקא המיומנות הטכנית המאפשרת ליצור אשליה תלת-ממדית — בעזרת פרספקטיבה והצללה, אלא השינוי בראיית העולם שחל בקרב האמנים והחברה. הטבע נשאר אותו הטבע, ורק אופני השגתו על ידי האמנים והמדענים משתנים, ושינוי זה מחולל צורות הבעה חדשות ודרכי הסבר חדשים.
האמנות עוסקת במתן פירושים חדשים למוטיבים אנושיים קבועים, הקיימים מאז עמד האדם על דעתו, וכמו המדע היא נוטלת נתונים סלקטיביים מהמציאות ומעניקה להם פשר ומשמעות. מאחר שכך, אפשר לומר על המדע שהוא מעשה אמנותי באותה המידה שהאמנות היא מעשה מדעי, בכך (אבל לא רק בכך) ששניהם אינם מכתיבים פשר יחיד ובלעדי של המציאות. לא האמנות ולא המדע מתיימרים לתת ייצוג אותנטי ומלא של החיים. אפשר לכן להחיל על החיים את הדברים שייחס הייזנברג לטבע: ״מה שאנו צופים איננו הטבע עצמו, אלא הטבע החשוף לשיטות החקירה שלנו״. ואילו על המדע ניתן להגיד את הדברים שאמר קוסטיה ב״בת השחף״ של צ׳כוב על האמנות: ״האמנות מתארת את החיים לא כפי שהם ולא כפי שהם צריכים להיות, אלא כפי שהם נתפסים במחשבתנו״. ■11
