בגליון זה נמשך הדיון במושג ״החיים״, והפעם מפי פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ, המציג גרסה שונה בתכלית מזו שהעלה פרופ׳ מישל רבל בגליון הקודם. צריך להודות, ניסוחיו של פרופ׳ ליבוביץ אינם קלים להבנה; רעיון שתופש ברגיל מאמר שלם מתומצת על ידו לבדי משפט אחד. אך אסור שקושי זה ירתיע את הקורא המשכיל מהתמודדות עם אחד המאמרים המענינים והמעמיקים שפורסמו בנושא זה עד כה.
פרופ׳ ליבוביץ טוען כי אי אפשר לעשות רדוקציה של מחקר החי (הביולוגיה) למחקר הדומם (הפיסיקו-כימיה), וזאת למרות העובדה שהמחקר במכאניזמי החיים חושף רק גורמים פיסיקו-כימיים. אחת הראיות לכך היא האנתרופיה. כיצד תיתכן, הוא שואל, שמן המערכות הדוממות הסגורות — שבהן גדלה האנטרופיה בהדרגה — צומחות מערכות חיות פתוחות, שבהן גדלה האנטרופיה השלילית (כלומר, מתרבה בהן הסדר והארגון) ? שאלה זו הפנינו בזמנו לפרופ׳ רבל ותשובתו היתה (לא פורסמה במסגרת אותו ראיון מטעמי מקום) כי מערכת חיה מקטינה את האנטרופיה בזכות האנרגיה שהיא קולטת מבחוץ (אנרגיית השמש), ולפיכך חוק האנטרופיה איננו נפגע (כשם שפעולת המנוע של מכונית, הניזון מהאנרגיה הכימית של הדלק אינו מחלל חוק זה); אולם לדעת פרופ׳ ליבוביץ הקושיה בעינה עומדת: כיצד הופך חומר דומם למערכת המסוגלת להשתמש באנרגיה מן החוץ ע״מ ליצור סדר וארגון. פרופ׳ ליבוביץ דוחה בתוקף את הטיעון כאילו החיים הם פרי המקרה (ההסתברות) וההכרח הכימי, והוא מצטט את ויגנר: החיים בקיומם המתמיד הם מצב מוזר ביותר, שההסתברות של מציאותו היא אפס. פרופ׳ ליבוביץ, כעמיתו — פרופ׳ רבל, דוחה מכל וכל טענת הויטליסטים לפיה פועל באורגניזם ״כוח חיים״, בנוסף לגורמים הפיסיקו-בימיים, מעין אנרגיה מסוג שאינו קיים בעולם הדומם. אך הוא מזדהה עם מושג ״כוח החיים״ של ברנאר, המכוון את תופעות החיים בלי ליטול חלק בביצוען. מהו כוח חיים זה ?
מה הם, אם כן, ״החיים״ ? היש להם תכלית בעלת משמעות או שהם מתמצים בחוקי הפיסיקה והכימיה? האמנם אדיש הטבע למהות זאת, כדברי סאד (במחזה מרה-סאד) ורק אנחנו מייחסים לחיים ערך? שאלה זו מלווה את האדם מאז עמד על דעתו והיא שמזינה בין השאר את הסקרנות המדעית, לפי שהשכל האנושי — כדברי ארתור קסטלר — שונא דברים חסרי משמעות באותה מידה שהטבע ״שונא״ חלל ריק. כך או כך, בין שתי אלטרנטיבות אלו של מכאניות ומקריות מצד אחד ושל תכלית בלתי נתפשת מצד שני, נתפש האדם למבוכה פילוסופית והוא משול, לדברי הפילוסוף ויטגנשטיין, למי שמנסה לשווא לצאת מחדר סגור שחלונו גבוה מדי וארובתו צרה מדי — בלא שיגלה כי הדלת פתוחה. יש הרואים במדע את דלת היציאה מן החדר שטרם נתגלתה, ויש הממשילים את המדע לחלון הגבוה מדי ולארובה הצרה מדי שלא יצלחו ליציאה. אך יש מחנה שלישי, והוא הרוב, שדעתו קצרה להבין את נימוקיהם המלומדים של שני הצדדים, ואעפי״כ מודע למהותם היחודית של החיים בתחושה בלתי אמצעית. תחושה המוצאת את ביטויה בציפיה לדבר־ מה בלתי מוגדר מן החיים, אך דבר־מה שונה ואחר מפונקציות של מנגנונים כימו־ פיסיקליים — ולו משוכללים ומופלאים ככל שיהיו.
