מחשבות 45 | 1977/02

שלא כמקובל אנו מייחדים את טור המערכת לא לנושאים ולרעיונות המתפרסמים בחוברת, כי אם למה שאינו מתפרסם בה: מכתבי קוראים לא נגזים אם נאמר שתרומתם של מכתבים אלה להתמדת הופעתו של כתב העת “מחשבות”, זו השנה ה־14 ברציפות, היא ראשונה במעלה. כוונתנו בעיקר למכתבי ההוקרה וההערכה החמים, הנערמים על שולחננו בין הוצאת גליון אחד של “מחשבות” למשנהו, מכתבים שאין כמותם לעידוד. סוג אחר של מכתבים, שאנו מכירים לחם תודה לא פחות. עוסק בשיבושים שנופלים מעת לעת במאמרים כך, למשל, רבים העירו לנו על פליטת הקולמוס של פרופ’ גיורא שביב, אשר בתגובתו למאמרו של פרופ’ וילר (“הבריאה והצפייה” — מחשבות 44) ייחס את “הכוזרי” לרמב״ם במקום ליהודה הלוי.

כותב אחר, אברהם קורמן, הצביע על שיבוש מצער שנפל במאמר על הגרביטציה. הזמן הנדרש לגרעין לפלוט גרביטון הוא אכן 10 שניות, אך זמן זה שווה ל-10 שנים ולא כפי שנכתב לאחר שנשמט ה־10 53 שנים. סוג אחר של קוראים מציע נושאים למאמרים ואף טורח להעלותם בכתב על כך חיינו רוצים להרחיב מעט את הדיבור. יש השולחים אלינו מאמרים שמתארים ניסוי בתחום מסויים של מחקר ספציפי מאמרים אלה עשויים למצוא את המקום הראוי לחם בכתבי־עת מדעיים, אך אינם יפים ל״מחשבות”. שכן הקו המרכזי המנחה את “מחשבות” הוא לא לסקור את המחקר המדעי השוטף על תחומיו השונים, אלא לעקוב אחר המחשבה או ההגיון של הדברים כפי שחם נחשפים לעינינו על־ידי המחקר המדעי והחשיבה המדעית. במילים אחרות, מה שמדריך את “מחשבות” הוא לא רק “האיך”, אלא בעיקר “הלמה” של הדברים.

הבעייה עם “הלמה” שהיא פרובלמטית לאין ערוך יותר מן “האיך”, וזאת מעצם הזדקקותה היתירה לאינטרפרטציה, לספקולציה, לדמיון ולתעוזה וזיקה זאת יש בה, מצד אחד, כדי להרתיע אנשי מדע מפני העיסוק “בלמה” מחשש לאבד את הקרקע המוצקה, הבטוחה והמבטיחה של המחקר העובדתי־אובייקטיבי. וגם כדי לעודד מצד שני בעלי דמיון לראות בכל ספקולציה נועזת ואנלוגיה נאה תיזה מדעית בשלה. כיוון שכך, הנסיון לפתוח את “מחשבות” לכותבים מן החוץ נתקל בקשיים לא מעטים.

אפשר לשאול אם שימת הדגש על “הלמה” אכן מוצדקת מצד המדע ומצד העניין, אנו חושבים שכן לא רק משום ש״האיך” נולד מקוצר ידינו להשיב על “הלמה” וכל “האיכ״ים” מתכוונים בסופו של דבר להגיע ל״למה”, כי אם גם מפני ש״הלמה״ הוא אל־נכון המכנה המשותף לקהל הקוראים ההטרוגני של “מחשבות”. ואמנם, דומה כי אם יש משהו שאפשר לזקוף לזכות “מחשבות”, הריהו זה שהצליח לפרוט על איזשהו מיתר כמוס של סקרנות אינטלקטואלית וצמאון־דעת, המשותף לחוגים רח בים הרבה יותר מכפי שניתן היה לשער מראש צמאון אשר “מחשבות”, על שלוש הופעותיו בשנה, אינו יכול כמובן להרוות. אפשר שהתשובה היא בהוצאת כתבי־עת נוספים מסוגו, או בהקמת במות דיון, דוגמת הצעתו של אלחנן זילבר (ת״ד 2098, תל־אביב), שכתב לנו על כוונתו ״ליזום מפגש קבוע של קוראי ‘מחשבות’ להחלפת דעות והרחבת אופקים”.

אולי. ואם כן – בהצלחה!