הקדמה:
85 שנות חיים הן לכל הדעות יובל שראוי לחגוג אותו. לא כל שכן כאשר מדובר ביום הולדתו של פרופ’ ישעיהו ליבוביץ. את הרעיון לציין את יובלו בסימפוזיון לכבודו הגו והוציאו לפועל פרופ’ אסא כשר – יו”ר האגודה הישראלית לפילוסופיה, וד״ר שלמה בידרמן – ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב. הסימפוזיון התקיים ב-3 בפברואר השנה ובמסגרתו הוזמן גם עורך ׳׳מחשבות״ לשאת דברו (ההרצאה במלואה, ״קו הדיכוטומיה״, מתפרסמת כאן בנפרד).60
תצלומים: איל יצהר61
הקשר הראשון בין ״מחשבות״ לפרופ׳ ליבוביץ נוצר בגיליון 18, שראה אור באוגוסט 1966, בראיון איתו ועם הסופר אהרון מגד על מדע ומוסר. היתה זו הפעם הראשונה ש״מחשבות״ פתח את שעריו לנושא שאינו קשור במישרין לפעילותה העסקית של החברה. התגובות לראיון הביאו להרחבת החלק הלא-עסקי בגיליונות הבאים של ״מחשבות״, עד שהוא קיבל את מתכונתו הנוכחית ככתב-עת הדן בנושאים שונים ומגוונים בתחומי המדע, ההגות והאמנות.
פרופ׳ ליבוביץ לא הסתפק בזכות ראשונים, ועד מהרה הפך אורח קבוע ב״מחשבות״. מעל עמודיו פתח בפולמוס מרתק עם פרופ׳ יהושע בר-הלל המנוח על אפשרויותיו ומגבלותיו של המחשב האלקטרוני כמודל של המוח ושל החשיבה, הציג את הבעיה הפסיכופיסית, הבחין בין מכניזמים הפועלים בחיים ובין החיים עצמם, ותיאר את הזיקות בין “מדינה, עם ואדם”.
מעורבותו של ליבוביץ ב״מחשבות״ הגיעה לשיאה ב-1979, כאשר שימש יחד עם פרופ׳ אסא כשר כעורך-עמית של הגיליון החגיגי של ״מחשבות״, לרגל 30 שנה לפעילותה של יבמ בארץ. מאחר שאורך ההרצאה בסימפוזיון הוגבל לעשר דקות, נפגשנו עם פרופ׳ ליבוביץ בביתו לשיחה משלימה בשאלות הקשורות בהתהוות החיים ובבעיה הפסיכופיסית.
שיחה עם פרופ’ ליבוביץ
פרופ׳ ליבוביץ מבחין אבחנה חדה בין מכניזמים הפועלים בחיים (כגון: כושר השכפול, חילוף החומרים, המוטציות, המערך התורשתי) ובין החיים עצמם. בנקודה זו נאמנים עליו דבריו של הביולוג הצרפתי קלוד ברנאר (1878-1813) כי החיים ניתנים לאיפיון בקטגוריות פיסיקליות וכימיות, אבל הם אינם ניתנים להגדרה בקטגוריות אלו. ליבוביץ גורס שכפי שאין להבין את תיפקודה של מכונה מהכרת התהליכים הכימיים והפיסיקליים הפועלים בה, כך אין להבין את מכלול החיים מתוך המכניזמים השונים שפועלים בהם. מבחינה לוגית, טוען פרופ׳ ליבוביץ, אין להגדיר מכלול פונקציונלי באמצעות מרכיביו. ההיפך הוא הנכון: המכלול הוא הקובע את המשמעות הפונקציונלית של כל אחד ממרכיביו. במילים אחרות, משמעותם של מכניזמים אלה מתבררת מהבנת תכנית הפעולה שהם מבצעים, תכנית שאינה רשומה ואינה מיוצגת במכניזמים אלא במכלול הקרוי האורגניזם החי.
כיוון שתכנית הפעולה היא מהותה של תופעת החיים, ביקשנו מפרופ׳ ליבוביץ לחזור 4-3 מיליארד שנים לאחור, לזמן הופעתן של מולקולות הרנ״א הראשונות ב״מרק” הקדום של מולקולות אורגניות אשר החלו נוצרות באופן ספונטני בהשפעת ברקים, רעמים וקרינות אלקטרומגנטיות. יכולת השכפול הפוטנציאלית של אותן מולקולות רנ״א ניתנת להסבר ולהבנה על יסוד מבנה הבסיסים שלהן והתהליכים הכימיים המתרחשים בהן. מבחינה זו לא היה הבדל עקרוני ביניהן לבין המולקולות האורגניות האחרות שגדשו את הימות והאגמים הבראשיתיים. אולם, אפשר שהשינוי המהותי במעמדן חל כאשר נספח להן הקוד הגנטי של שני אנזימים, אשר בלעדיהם לא יכול להתבצע שכפול הרנ״א וגם לא תפירת החומצות האמיניות המרכיבות את שני האנזימים — במהירות ובדייקנות הדרושות כדי לאפשר לתהליכים אלה להתממש בתנאי הסביבה הקשים ששררו אז. דומה כי מאותו הרגע קיבל הרנ״א משמעות חדשה: הוא הפך ממולקולה היכולה להשתכפל למולקולה המכוונת לבצע תכנית שכפול.
ליבוביץ: אינני רואה בדבר הזה תכנית. השכפול הוא תוצאה של מכניזם שגלום במולקולות של הרנ״א, ותוצאת השכפול היא שייווצר גוש גדול יותר של הרנ״א. אין בזה התחלה של חיים, אלא התחלה של תהליך כימי שנשאר תהליך כימי. 62 השאלה הגדולה של החיים נשארת בעינה: כיצד מהגנוטיפ (מערך הגנים של האורגניזם) נוצר הפנוטיפ (מכלול התכונות הגופניות).
מחשבות: מהו, אם כן, אותו מבנה אורגני ראשוני שניתן להגיד עליו כי הוא מבנה חי?
ליבוביץ: אתה מתכוון לתא הראשוני?
מחשבות: לא. אני מתכוון למשהו שנוצר זמן רב לפני התא, לאותו מבנה אורגני המציג בפעם הראשונה תכנית פעולה של אורגניזם חי.
ליבוביץ: אבל אנחנו איננו מכירים חיים שאינם תאים. זהו כל העניין!
מחשבות: מה דינם של נגיפים?
ליבוביץ: אף אדם לא יאמר על נגיף שהוא חי. נגיף הוא חומר דומם בדיוק כמו מלח בישול, והוא אחת התופעות התמוהות של התא החי. התאים מייצרים נגיפים כמו שהם מייצרים נוגדנים.
מחשבות: אפשר לראות בנגיף טפיל העושה שימוש במנגנונים של התא כדי לשכפל את עצמו.
ליבוביץ: הנגיף הוא פסיבי לחלוטין בתהליך הזה.
מחשבות: תלוי מאיזו זווית מסתכלים: מנקודת מבטו של הנגיף הוא אקטיבי מאוד. הוא חודר לתא וכופה עליו לייצר את החומר הגנטי שלו — לרבות המעטפת החלבונית. התוצאה היא שנגיף אחד נכנס לתא ויוצאים ממנו אלפים רבים. האין תהליך זה מייצג תכנית פעולה מובהקת?
ליבוביץ: מה שאתה מכנה תכנית הפעולה של הנגיף אינה אלא תכנית פעולה שגלומה בתא החי. התכונה המשונה והבלתי-מובנת הזאת של התא לייצר את החומרים של הנגיף, כאשר זה נכנס לתוכו, איננה מסימניה של ראשית החיים אלא שלב מפותח ביותר, שבו החיים רכשו את התכונה לייצר נגיפים.
מחשבות: נחזור אם כן ברשותך לשלב הקדם-תאי שפתחתי בו. נאמר כבר שמבחינה כימית אין הבדל בין מולקולת הרנ״א למולקולות האחרות, גם כאשר היא מכילה את הקוד הגנטי של שני האנזימים. אבל בכל הנוגע להכרתנו נוצר מצב חדש: הצירוף של הרנ״א ושני האנזימים המאפשרים לבצע הלכה למעשה את השכפול ואת הרכבת החומצות האמיניות, נתפס בתודעתנו כמבנה בעל מגמה של הישרדות והתפתחות, ומזה נובעת המסקנה שהחיים אולי אינם דבר אובייקטיבי הרשום בטבע, אלא צירוף מסוים של מכניזמים הנתפס בתודעתנו כתכנית פעולה ולפיכך כחיים.
הנגיף הוא אחת התופעות התמוהות של התא החי
ליבוביץ: אני חושב שהערת הערה חשובה מאוד, אבל דומני שקאנט כבר אמר את זה ב״הביקורת השלישית״. אין אנו רשאים לומר בוודאות שעולם החיים ועולם הדומם הם שני עולמות שונים, אבל אנחנו יכולים לומר בוודאות שאנחנו תופסים את עולם החיים אחרת מאשר את עולם הדומם. בשעתו הבעתי דעה שהאנטיתזה איננה בין העולם הדומם ועולם החי, אלא בין הפיסיקה והביולוגיה. עובדה היא שאני אינני יכול לחשוב על החיים באותן הקטגוריות שאני חושב על עולם הדומם. כלומר, בעיית החיים היא בעיה של ההכרה.
מדוע עלה צומח לאורך ולא לרוחב - זהו הפלא הגדול של החיים
מחשבות: אם כך ברור מדוע מהגדרת המכניזמים הפועלים בחיים לא נובעת הגדרת החיים. שהרי תכנית הפעולה של המכניזמים היא מערכת יחסים מסוימת הנתפסת אך ורק בהכרתנו כתכנית פעולה. אפשר להמחיש זאת בדוגמה מתחום אחר. אם ניקח אבן חול שהגשמים והרוחות גילפו בה צורה אסתטית יפה להפליא, ולו האסתטיקה היתה נתפסת בתודעתנו כנתון ראשוני ומרכזי של החיים כמו הקיום עצמו, היינו יכולים לשאול גם עליה את השאלה שאתה נוהג להציג לגבי הזיקה בין המכניזמים הפועלים בחיים לבין החיים עצמם: מה מקנה לגרגירי החול ולמנגנונים המכניים של הגשם, הרוח, הקור והחום, את תכנית הפעולה האסתטית של הפסל.
ליבוביץ: ההבדל בין זה ובין החיים הוא שפעולת המנגנונים האקלימיים לגבי הפסל האסתטי הוא מקרה חד-פעמי, ואילו בחיים אנו רואים חוקיות שיוצרת מגנוטיפ מסוים פנוטיפ מסוים, והדבר חוזר על עצמו מיליארדי פעמים ותמיד 63 אותו הדבר. זאת אומרת, כאן אני רואה שמתגשמת תכנית, ואילו במקרה שהבאת אינני רואה תכנית, הדברים פשוט קרו. אנחנו איננו יכולים לומר כיצד נוצרות צורות של גוף ושל האיברים שלו מתוך מערך הגנים (באשר הגנים מכילים רק את הקוד ליצירת חלבונים ואנזימים — מחשבות). וכאן אני רוצה להצביע על הפלא הגדול של דברי קאנט, אשר לא ידע על התהליכים המתרחשים בכוכבים ולא על הכימיה שביסוד האבולוציה, ובכל זאת אמר שאנו יכולים להסביר את מבנה גרמי השמים, אבל לא מדוע עלה צומח לאורך ולא לרוחב. וזו גם משמעות דבריו של שפמאן (אמבריולוג גרמני, 1941-1869) על מעמדנו בין שני עולמות: מצד אחד אנו רואים שכל זה מתרחש במסגרת תהליכים פיסיקליים ומצד שני אנו רואים שמוגשמת תכנית. אולי אנחנו שוגים בכך ואולי קיימת סיבתיות לדבר הזה, אבל אין אנו רואים אותה.
האם החיים הם תופעה אובייקטיבית הרשומה בטבע או צירוף מסוים של מכניזמים הנתפס בתודעתנו כחיים
מחשבות: אתה נוהג להביא את משל האוטובוס, שלפיו ניתן להגדיר הגדרה ממצה את החומרים שמהם בנוי האוטובוס ואת פעולת השריפה של המנוע, אבל אין בכל ההגדרות הללו כדי להסביר מדוע נוסע האוטובוס בקו תל-אביב — חיפה. דהיינו, תכנית הנסיעה היא פרי החלטתו של הנהג ואין היא נובעת מהחומרים ומהמנגנונים של האוטובוס. אולי ניתן לומר באופן אנלוגי שאת תפקיד הנהג בטבע ממלאות הברירה הטבעית והמוטציות, כיוון שהן מעניקות בדיעבד לאותה מולקולה ראשונית של רנ״א את כיוון התפתחותה ואת סיכויי הישרדותה.
ליבוביץ: אין שני המקרים דומים. במקרה של הרנ״א ייווצר בסופו של דבר גוש גדול של רנ״א שילך ויגדל.
מחשבות: לא בהכרח כך. אם מביאים בחשבון את פעולת הברירה הטבעית על המוטציות המתחוללות בגוש הרנ״א ועל המיזוגים שהוא מתמזג עם קודים של אנזימים חדשים, היא יכולה להביא להתפתחות ממברנה סביב גוש זה של רנ״א ובכך להעניק לו יתרון ביחס למולקולות רנ״א האחרות, בתחרות על מקורות האנרגיה של הסביבה. בכך גם תיפתח הדרך להיווצרות התא הראשון.
ליבוביץ: אינני מכיר שום מכניזם כימי שיכול ליצור ממברנה. אין הדבר הזה כלול במושג של תהליכים כימיים.
מחשבות: אתה מתכוון לכך שצורת הממברנה לא רשומה במידע הכימי של החומר הגנטי?
ליבוביץ: כמובן. אני אינני רואה את המעבר מכימיה להתפתחות של האורגניזם, ואני שוב מפנה אותך לדבריו של קאנט על עלה העשב.
מחשבות: ובכל זאת אנו יכולים לתאר לעצמנו שתהליך כזה או דומה לו קרה בפועל.
ליבוביץ: אני אינני מדבר על הצד האמפירי אלא על הצד הקונצפטואלי. מבחינה קונצפטואלית לא ברור לי כלל מה זאת אומרת שממכניזם כימי נוצר איזשהו מנגנון. מה לעשות, ככימאי אינני מבין מה פירוש הדבר שמערכת מסוימת של ריאקציות כימיות גורמת לכך שעלה עשב צומח לאורך ולא לרוחב.
מחשבות: אבל אינך שולל את האפשרות שכך התרחשו התהליכים שהביאו להופעת התא.
ליבוביץ: המושג של ראשית החיים לא קיים בכלל מבחינתו של החוקר המדעי שעוסק בחיים. חיים אנחנו מכירים אך ורק כדבר שהולך ונמשך.
מחשבות: ואף על פי כן, אנחנו מניחים שהחיים התחילו באיזשהו מקום ובאיזשהי נקודה בזמן.
ליבוביץ: זה כל העניין! השכל מחייב שצריכה להיות התחלה.
מחשבות: נראה שכאן באה לידי ביטוי אחת מאותן קורלציות שאינן נתפסות בחשיבה הרציונלית, דוגמת הקשר הפסיכופיסי.
ליבוביץ: קח תורה שנמצאת היום באופנה, תורת האידנטיות, האומרת שאין דואליזם פסיכופיסי אלא שהתהליכים הפסיכיים הם הם התהליכים הפיסיולוגיים. גם כאן נשאלת השאלה במה זה מתחיל. כאשר תא הזרע מתמזג עם הביצית וכל אחר מהם תורם לתא המשותף 23 כרומוזומים, האם כלולה בתא הזה מציאות פסיכית? זה כמובן אבסורד, במובן הזה שאני אינני מבין למה אני מתכוון באומרי שבאותו תא יש נפש. ובכל זאת, כעבור חמישה חודשים העובר מתחיל להרגיש ולהגיב על קולות ועל כאבים, ואין כל ספק שהוא בעל מציאות פסיכית. אז במה זה התחיל?
מחשבות: כלומר, אין אנו יכולים לזהות בגופנו אלא רק מנגנונים פיסיקו-כימיים ובכל זאת יש בנו נפש.
ליבוביץ: ובכל זאת יש לנו כאב שיניים. כידוע הכאב איננו עובדה פיסיקלית ובכל זאת כואב לנו.
מחשבות: השאלה היא אם נבצר מאיתנו להבין את הקשר הפסיכופיסי משום שהוא בעיקרון איננו ניתן להבנה, או משום שעדיין אין בידנו תיאוריות להבנת הקשר הזה.
ליבוביץ: ב-2500 השנים האחרונות פותחו תיאוריות שונות לבעיה הפסיכופיסית וכולן התבררו כניסיון להסביר דבר שאנחנו מבינים שאיננו יכולים להסביר אותו.
מחשבות: האם אפשר להקיש מכך שהבעיה לא תיפתר גם ב-2500 השנים הבאות?
ליבוביץ: התשובה היא שאנחנו מבינים שאי-אפשר להסביר את הקשר הזה.
מחשבות: כל עולם החשיבה והרגש הכלול במושג מציאות פסיכית נידון להיעלם עם מות הגוף, למרות שלא חלים עליו חוקי החומר, האם דבר זה לא נתפס לך כאחד האבסורדים של הקיום?
המציאות הפסיכית של אדם נידונה להעלם עם מות גופו. זהו האבסורד הפסיכופיסי
ליבוביץ: כמובן, זהו האבסורד הפסיכופיסי. ויטגנשטיין כבר אמר שאין אנו מכירים את התופעה של המציאות הפסיכית אלא בקשר לגוף החי. מה שחדל להתקיים הוא הגוף שמתקיימת בו מציאות פסיכית. אבל, אם המציאות הפסיכית עצמה חדלה להתקיים — זאת אין אנו יודעים. זה כל העניין. אני, שיש בי מציאות פסיכית, פוסק להתקיים ברגע מותי. ואם יאמרו לי שהמציאות הפסיכית מוסיפה להתקיים אחרי המוות, אשיב שאינני מבין את פירוש הדבר הזה. אינני אומר שהדבר בלתי-אפשרי, רק זאת שאינני מבין את הדבר הזה.
מחשבות: אם כל עולמך השכלי והרוחני נעלם אחרי מותך, לשם מה להשקיע מאמץ כה גדול כדי לרכוש ולצבור נכסי רוח?
ליבוביץ: אין לנו מושג אם יש משהו מעבר לחיים. כל שאנו יודעים הוא שנתונות לנו 80-70 שנות חיים, והשאלה היא מה אנחנו עושים איתם, איזה תוכן אנו יוצקים בהם. אחד יאמר שהתוכן הוא בעשיית מעשים טובים, השני יאמר שהתוכן הוא בעשייה למען המולדת, השלישי יאמר שהתוכן הוא בגילוי איזושהי אמת מדעית והרביעי יאמר שהתוכן הוא בעבודת האלוהים או בכתיבת שיר יפה. אין כל אפשרות להשוות תכנים אלה ולקבוע מי מהם שווה יותר. זו בעיית הערכים של החיים. אין קריטריון שלפיו אפשר לקבוע מה עדיף. כל אדם קובע לעצמו את השווה בעיניו יותר.
מחשבות: מה הערכים השווים בעיניך יותר?
ליבוביץ: השאלה היא אם אדם יכול בכלל להכיר יותר מאשר בערך אחד. ברגע שיש יותר מערך אחד, יש אפשרות שהם יימצאו בקונפליקט. למשל, ניקח סיטואציה שבה אדם יכול להציל את חייו — שהם ערך בעיניו — אם יבגוד במולדת, שגם היא ערך בעיניו. אינך יכול לדעת מראש איזה מבין השניים עדיף בעיניך עד שלא תיקלע בפועל לסיטואציה כזאת ותיאלץ להכריע בין השניים. לכן אני מפקפק אם בסופו של דבר יכול אדם להחזיק ביותר מערך אחד.
מחשבות: אתה בעצם אומר שאדם יכול להחזיק בכמה ערכים, אבל אחד מהם שווה יותר.
ליבוביץ: אני אומר שיש סיטואציות שבהן אפשר להכיר רק בדבר אחד כערך. יכול להיות ששום אדם אינו יכול לדעת מהו הערך העליון שלו עד שאינו עומד במבחן אמיתי. לכן נאמר אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.
מחשבות: האם עמדת במבחן אמיתי כזה?
ליבוביץ: אינני מודע לכך. בכלל, אני חושב שאדם איננו מסוגל לעשות אנליזה עצמית. מה דעתך?
מחשבות: אני מניח שהדבר אפשרי עד נקודה מסוימת.
ליבוביץ: העניין הוא שיש בדבר הזה הרבה הונאה עצמית. אני יכול להאמין בכנות שבסיטואציה מסוימת אנהג בדרך מסוימת, אבל לא אוכל להיות בטוח עד שלא אתנסה. ■
קו הדיכוטומיה
ככל שדבריו של ליבוביץ בתחומי הגותו השונים הרבו להתפרסם בגיליונות של ״מחשבות״, כך החלה בולטת לעין הדיכוטומיה העוברת כחוט השני בכל מאמריו: דיכוטומיה בין כמותי ואיכותי, בין רשות היחיד ורשות הרבים, בין ערכים וצרכים, בין חיים ותופעות החיים, בין המוח ובעל המוח, בין מחשב וחשיבה, וכמובן הדיכוטומיה היותר מוכרת והיותר פרובוקטיבית, בין מצוות ותוכנן ובין — מה שמכונה בפיו — אמונה לשמה ושלא לשמה.
התחושה המלווה את הקריאה במאמריו של ליבוביץ היא של התבוננות במבנה לוגי-אנליטי מלוטש להפליא, מבנה שכל אבן בו צמודה לרעותה בדיוק מושלם. ומבנה רעיוני זה, יחד עם המבנים האחרים המייצגים את הגותו בתחומים השונים, יוצרים מבנה-על שכל אחד מן המבנים בו צמוד לזולתו בהתאמה מושלמת ובלתי-ניתנת לערעור.
ובכל זאת, למרות ההתאמה המושלמת, קשה להשתחרר מהתחושה העמומה שבכל אחד מן המבנים הללו מסתתרת אבן אחת רופפת, אבן האכילס של המבנה המלוטש, וזו, יחד עם האבנים הרופפות שבמבנים האחרים, יוצרת איזשהו קו שבר, העובר לכל אורכו של מבנה-העל.
וזוהי בעצם מהותו של האתגר האינטלקטואלי הכפול שמציבה חשיבתו של ליבוביץ: הראשון הוא ההתמודדות עם השקפותיו והשני הוא המאמץ לאתר את מקומה המדויק של אבן האכילס. האם היא חבויה באבחנותיו העקרוניות ובקביעותיו הנחרצות, שנועדו לעמוד בקביעותן לעולמי-עד?
הרי כל מה שאנו יכולים לומר על הטבע ועל תכונותיה של המציאות נגזר מתיאוריות וממושגים המשמשים אותנו בהווה. מאחר שמושגים נוטים להשתנות עם הזמן ומאחר שתיאוריות ישנות מתחלפות מעת לעת בחדשות, ממילא איננו יכולים להתחייב לגבי העתיד ובוודאי לא לקבוע היום מה יהיו גבולותיה הסופיים של הידיעה. כיוון שכך, נשאלת השאלה מה תוקפן של אותן אמירות נחרצות הקובעות כי המחשב לעולם יישאר בגדר מודל של המוח ולא של החשיבה, כי השאלה הפסיכופיסית היא בעיה שאנו יודעים שלא תיתכן עליה תשובה, וכי אנו מסוגלים להגדיר ולהבין את המנגנונים הפועלים בחיים אבל לא את החיים עצמם ולא את התהוותם.
ומשאלת קיומן ומקומן של אבני האכילס אל קו השבר במבנה-העל הנוצר מחיבור אבני האכילס בתת-מבנים. דומה שקו השבר הוא הדיכוטומיה המאפשרת לחלק את העולם לשניים: האחד פתוח לבחינה ולהכרה מדעית, שכל המושגים בו כמותיים, בהירים, מצויים ברשות הרבים וניתנים להכרעה מלאה ואובייקטיבית; והעולם השני — ערכי, עמום, רב-משמעי, שרוי ברשות היחיד, סובייקטיבי, פתוח לאמונות ולהשקפות שונות ונתון להכרעתו האישית של כל אדם.
וכך, כשם שביום הראשון לבריאה הובהל האור מהחושך כדי להכניס סדר ושיטה בתוהו ובוהו, מאפשרת הדיכוטומיה לבטל את העירוב הבלתי-נסבל מבחינת החשיבה הרציונלית בין כמויות ואיכויות ובין צרכים וערכים.
הפרדה זו בין ערכים וצרכים מאפשרת להצביע על קיום המצוות כשלעצמן כמכנה המשותף הצר ביותר למי שקרויים בפי ליבוביץ בעלי האמונה לשמה ושלא לשמה. כלומר, אלה שאמונתם אינה תלויה לא בהבטחת שכר ולא בחשש לעונש, לעומת אלה הקושרים את קיום המצוות בגמול גשמי או רוחני.
במסגרת מכנה משותף זה של מצוות די לו לאדם היהודי בהגדרת חובותיו בכל הקשור לעבודה, לחיי אישות ולאכילה כדי להסדיר את מעמדו כלפי אלוהיו. כך יכול אדם יהודי זה לעבוד את השם כל ימי חייו בלי להתייחס לתוכנן המוסרי של התפילות ושל המצוות שהוא מקיים, אשר כשלעצמן — כדברי פרופ׳ ליבוביץ — אין בהן אלא גיחוך.
הודות לדיטוכומיה זו בין המצווה ותוכנה לא מתבקש עובד השם להידרש לשאלות של צדק, חסד, רחמים ומוסר, באשר, לדבריו, כל בעיות האדם וכל הפתרונות שהוא מחפש הם אינדיפרנטיים מבחינה דתית, וכל מה שאינו מוגדר ומוסדר על ידי ההלכה גם הוא אינדיפרנטי והוא נתון להכרעתו החופשית של האדם המקבל עליו עול תורה ומצוות.
מטעם זה אין הבדל בין ״ואהבת לרעך כמוך״ ובין ״מחה תמחה את זכר עמלק״, כיוון שמבחינתה של תפיסה זו חשיבותם הדתית של ציוויים אלה הוא לא בתוכנם אלא בסיומת שלהם: ״אני ה״׳.
השתתת היהדות על קיום מצוות המעוקרות מתוכנן מאפשרת להעביר את השאלה המרכזית, אך הבלתי-ניתנת להוכחה, של ההתגלות האלוהית, לאותו צד של קו הדיכוטומיה המורכב מאמונות ודעות והנתון להשקפתו החופשית של האדם. זאת ועוד, כיוון שהדיכוטומיה משחררת את הקב״ה מכל תפקיד ומכל נוכחות בעולם, היא מאפשרת לעקוף את שאלת ״צדיק ורע לו, רשע וטוב לו״ ומותירה אותה לבעלי האמונה שלא לשמה. הללו חיים בעולם לא-דיכוטומי, ולפיכך נאלצים להתמודד עם השאלה הקשה על אודות טיבו של אותו מוסר עליון ושל אותו חשבון חובק עולם המתירים המתת מיליון ילדים חפים מפשע בתאי הגזים.
בעיניו של חילוני כמוני נתפסת דיכוטומיה זו כבעייתית במיוחד משלושה טעמים:
ראשית, אם העדויות על ההתגלות האלוהית המופיעות בכתבי הקודש אינן מהוות ראיה לנוכחות האל בעולם, ואם התורה שבעל-פה איננה הפירוש של התורה שניתנה במעמד הר סיני אלא היא יצירה אנושית, ואם ההלכה לא שואבת את תוקפה וסמכותה מצו אלוהי, אזי מה שנותר הוא מצוות שהומצאו על ידי בני-אדם, מגוחכות ואבסורדיות כשלעצמן. העובדה ש-80 דורות של יהודים החליטו לבטא באמצעותן את מעמדם לפני השם עושה אותה קוריוז אנושי מעניין, שאפשר למקם אותו לצד החלטות אנושיות מעניינות אחרות בתולדות התרבות, אבל מה להחלטה זו ולקדושה?
שנית, אם איננו צריכים ואיננו יכולים למסור אינפורמציה לקב״ה על צרכינו ועל כיסופינו, ואם איננו יכולים לא לברך, לא לשבח ולא להלל אותו, ואם אין ביכולתנו לדעת אם המוסר האנושי דומה או לפחות מהווה קירוב של המוסר האלוהי, פירוש הדבר שמתקיים אלם תקשורתי מוחלט בין האדם הדתי לאלוהיו, ניכור איום ונורא, המצוי מעל ומעבר לריחוק המתבקש מפרק נ״ה, פסוק ט׳ בישעיהו, לאמור: ״כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם״. ואם הניכור, האלם והאינדיפרנטיות המוסרית אכן מאפיינים את מעמדו של האדם הדתי כלפי בוראו, מה ההבדל בין תפילה לאל כזה ובין תפילה לקיר אבנים אילם ואינדיפרנטי כמוהו?
שלישית, אם למרות הניכור, האלם והקושי הכרוך בתביעה להתגבר כארי כדי לעמוד בבוקר לעבודת הבורא, מוצא בעל האמונה לשמה סיפוק נפשי בעבודת השם ולא רק חובה שקיבל על עצמו, אות הוא שעצם מילוי התביעות החמורות ועצם מעשה ההתבטלות העצמית בפני השם ממלאים אצלו צורך נפשי עמוק. משמע, גם קיום מצוות כלשעצמן, ללא זיקה לתוכניהן, מספק מאוויים נפשיים של המאמין ובכך הופכת גם אמונתו להיות אמונה שלא לשמה.
אחזור לנקודה שהתחלתי בה, בגיליון 18 של מחשבות. הראיון על מדע ומוסר עסק בשאלת אחריותו של איש המדע לתוצאות מחקרו, וזאת בעקבות הטלת פצצת האטום על הירושימה ונגאסקי ואמירתו הידועה של רוברט אופנהיימר כי “הפיסיקאים ידעו את החטא״.
ברשותכם אתייחס לשתי התבטאויות של פרופ׳ ליבוביץ באותו ראיון: 1) “הממציא או המגלה אינו שולט בתוצאות המצאתו או תגליתו ואף אינו יכול לבלום את ההכרה המדעית מחשש מפני תוצאותיה”. ובהמשך הוא הוסיף: ״לעולם אין האדם יודע מראש את התוצאות האפשריות של מעשה שהוא עושה ושיקול התוצאות אף אינו קריטריון של מוסריות. השיפוט המעשי מתייחס למעשה עצמו ולא לתוצאותיו״.
במקום להתווכח עם השקפה זו אציג מקרה שקרה ב-1973.
פול ברג, ביוכימאי מאוניברסיטת סטנפורד, עמד להשתיל במסגרת מחקרו את שבעת הגנים של הנגיף SV40 בגופו של חיידק מצוי מסוג קולי. הנגיף SV40 אינו מזיק לקופים שבגופם התגלה, אבל כשמעבירים אותו לתרבית של תאי אדם הם הופכים להיות סרטניים. ברג חשש שחיידק שכיח כמו קולי הנושא בחומר הגנטי שלו גנים של SV40, עלול לחמוק מהמעבדה דרך מערכת הביוב ולגרום אולי למגיפת סרטן בבני-אדם. נוכח חשש זה הפסיק ברג ביוזמתו את ניסוייו וכינס ועידה בינלאומית של ביולוגים, וזו קבעה כללים ותנאים מחמירים ביותר לביצוע ניסויים של הנדסה גנטית.
אם כן, מקרה זה לפחות מעיד שברג וחבריו היו מודעים מראש לתוצאות מחקרם. יתרה מזו, העובדה ששקלו את התוצאות האפשריות של מחקרם היתה מעשה מוסרי מובהק.
2) “כל הכרה מדעית״, טען פרופ׳ ליבוביץ, ״כפויה על כל מי שמבין אותה ואין היא תלויה לא באישיותו, לא באופיו ולא בסיטואציה שלו בחיים״. ובמקום אחר אמר: ״המדע כשלעצמו אינו נובע משום השקפה או אמונה או מגמה״.
אפשר להשיב על טענת ההכרה המדעית הכפויה כביכול על איש המדע בדבריו של אימרה לקאטוש על מעמדן של תיאוריות מרכזיות המאובטחות על ידי חגורת מגן של תיאוריות משניות. חגורת מגן זו דואגת לכך שכאשר ממצא ניסוי סותר את אחד מניבוייה של התיאוריה העיקרית, אין הוא גורם לדחייתה, אלא רק מביא לשינויים ולעדכונים בתיאוריות המשנה.
אבל, דומני שהתשובה הטובה ביותר טמונה בפרשת מאבקו של אינשטיין במסקנות הנובעות ממכניקת הקוואנטים. אינשטיין דחה מכל וכל את ההכרה המדעית הקוואנטית שהיתה אמורה להיות כפויה עליו. מכוחה של תפיסת עולם אינטואיטיבית שהיתה נטועה עמוק באישיותו ובהשקפת עולמו, סירב אינשטיין לאמץ את עקרון הקומפלמנטריות, לפיו הגופיפיות והגליות של חלקיקי החומר האלמנטריים אינן תכונות אובייקטיביות ועומדות מכוח עצמן, כי אם פועל יוצא של החלטת החוקר איזה היבט של החלקיק למדוד ובאיזה מכשיר מדידה להשתמש. אינשטיין גם דחה על הסף את האקראיות ואת האי-וודאות שתורת הקוואנטים נטעה בטבע. אז גם טבע את אמרתו המפורסמת: ״אלוהים לא משחק בקוביות״. אבל הרוב המכריע של הפיסיקאים צידד בנילס בוהר שהגיב: ״איש לא יאמר לאלוהים מה לעשות״.
שלושים שנה עקב אינשטיין אחר הצלחתה הסוחפת של מכניקת הקוואנטים תוך שהוא מנסה שוב ושוב לערער על תקפותה ועל יומרתה לתת תיאור מלא ושלם של המציאות הפיסיקלית. על כך שילם מחיר כבד. בסוף ימיו היה מבודד בקהילת הפיסיקאים. ב-1954, שנה לפני מותו, התוודה באוזני ידיד: ״אני נראה בוודאי כיען הטומן ראשו בחולות של היחסות כדי לא להתייצב מול הקוואנט המרושע״.
נוכח עמידה עקשנית זו על האובייקטיביות של המציאות והדטרמיניזם הפועל בה, של מי שנחשב לגדול המדענים שקמו למאה ה-20 ואולי בכלל, מתעורר החשש שמא הטענה כי ההכרה המדעית אינה תלויה לא באישיותו, לא באופיו ולא בהשקפותיו של אדם לא באה לשקף את מעמדה של המתודה המדעית, אלא לשרת את הדיכוטומיה המאפשרת לפעול באחד משני העולמות שלה ללא קונפליקטים וללא סתירות פנימיות. אבל גם למעשה זה יש מחיר והוא מתבטא בקו השבר העובר לאורכו של מבנה-העל המלוטש.
אני רוצה להביע את תודתי ואת הוקרתי לפרופ׳ ליבוביץ על הגותו היחידה במינה שאינה חדלה לטלטל אותנו ושאינה מניחה לנו לשקוע בתרדמה של רוגע אינטלקטואלי. ■
