מחשבות 48 | 1979/12

גליון מיוחד זה של ״מחשבות״ יוצא לאור לציון 30 שנות יבמ בישראל. למטרה זו הוקמה מערכת מורחבת בהשתתפות הפרופסורים ישעיהו ליבוביץ ואסא כשר.

המאמרים המתפרסמים כאן הוזמנו במיוחד לגליון חגיגי זה של ״מחשבות״ ולפיכך רואים אור בפעם הראשונה.

בקו מנחה למאמרים ולראיונות התבקשו המחברים והמנחים לסקור מה היו הציפיות והאמונות (בתחום דיונם) לפני 30 שנה; מה הן הסיבות להתממשותן או אי־התממשותן, ומה עתיד לקרות בתחומי הדיון הנידונים ב־30 השנים הבאות.2

פתח דבר

אולי אנחנו אוהבים יובלות ותאריכים ״עגולים״ קצת יותר מדי, אבל מוסב קצת יותר מדי מאשר בכלל לא. חג־יובל נותן לנו נקודת־מנוחה, שהות לעריכת חשבון־נפש, אמתלה לפתיחת דף חדש.

ברור שאין לנו בחיינו דפים חדשים לגמרי. מי ירצה לוותר על טעם המשקעים המתוקים של חייו? מי יובל לשכוח את טעם המשקעים המרים של עברו? בכל זאת, האשלייה המתוקה של פתיחת דף חדש מרשה לנו לשכוח את מה שלא נרצה לזכור, לזכור רק את מה שלא נרצה לשכוח. בדרך־כלל חשוב יותר מן הדף החדש שפותח לנו כל חג־יובל, חשבון־הנפש שבלעדיו אין טעם לשום התחלה חדשה. (בדרך־כלל ואולי לא תמיד — במקום שאין טעם לחפש ״נפש״, אין טעם לחשבון־נפש, ואולי מספיק המאזן היבש של ההישגים והכשלונות).

חשבון־נפש אמיתי אינו סיכום סתמי של העבר — ״על חטא שחטאנו… באימוץ־לבב, בביטוי שפתיים..״. גם אם אתה מוסיף לסיכום חיוור כזה הצהרת כוונות גלוייה — ״יהי רצון… שלא אחטא עוד״ — עדיין לא הפכת אותו לחשבון־נפש של ממש. חשבון־ נפש אמיתי מבוסס לא על סיכום העבר, אלא על הסבר של העבר. אני צריך להבין את מעשיי, לא רק לתאר אותם. אני חייב לעצמי תשובה לשאלה ״למה חטאתי״, נאמר, ״באימוץ לבב״; תשובה לשאלה ״מה העקרון המסביר את מה שעשיתי ואת מה שקרה לי?״; ״מה היו הערבים שהפעילו אותי, המטרות הכלליות שהובילו אותי?״

התשובות הללו מעבירות אותך מן הרסיטל האינסופי של הפרטים, אל העיקר. אתה יבול לאמץ אותו אל ליבך מחדש, אולי למתן אותו או להחריפו, או אפילו להחליפו בלוחות חדשים. כך או כך, אם אתה רוצה לפתוח דף נקי ולא להיסחף לתוכו, עליך לתהות על העיקר: ״הביטה וראה את שורש נשמתך״. תהייה עצמית כזו יפה לכל — מן היחיד הבודד ועד הקהילה השלימה, וגם למדינה, לחברה ולעם. ענפים שלמים של התרבות — פיסיקה, אנתרופולוגיה, פילוסופיה וכיוצא באלה — ראוים גם הם מדי פעם למבט חדש ויסודי, מקיף אבל מעט־מרוחק: לאן הלכנו ולאן הגענו, מה מצאנו מבלי משים ומה החמצנו כליל? חוברת זו של ״מחשבות״ מציגה שאלות אחדות כאלה ותשובות בצידן.

מבחר התחומים שחוברת זו עוסקת בהם אינו מקיף הבל — קצר המצע מהשתרע. אבל נושאים מרכזיים של חיינו אינם נידונים כאן לא מפני שקצר המצע. כשתוכננה חוברת זו קשה היה להעלות על הדעת ששנת השלושים למדינה וכל שלהי שנות השבעים יעברו על החברה הישראלית בלי דיון בשאלות הבסיסיות. אילו עמדנו בזמן על הרדידות המופלגת של הדיון בשאלות הללו, היינו נותנים להן מקום מרכזי.

כך, אין פה חשבון־נפש מוסרי של החברה הישראלית — האם החיים הציבוריים שלנו מבוססים על עקרונות צודקים? האם יש לנו הגנה משביעת־רצון על זכויות הפרט והמיעוט? האם ילדינו גדלים באווירה מוסרית הנותנת מקום לתקווה שתהיה בהם ההגינות הראוייה?

גם אין באן חשבון־נפש תרבותי של החברה היהודית בישראל — מנותקת ככל שהיא מן היהדות ואפילו ממה שניתן להיקרא ״התרבות היהודית״, בלתי מעוגנת ככל שהיא בתרבות המערבית, על היסודות הנוצריים שלה ועל המרכיבים הליברליים שבה, תלושה בבל שהיא מתרבות המזרח האיסלמי — איזו מין תרבות היא זו שאנו מגדלים בה את ילדינו? או שמא לא יהיו ילדינו בניה של שום תרבות גדולה?

עלינו לראות כל שעה שתבוא כשעה יפה לחשבונות־הנפש הללו — מיוסרים ועגומים ככל שיהיו, שום פרח לא יגדל בשממות הללו בלעדיהם, ואולי עוד לא אבדה תקוותנו.

אסא כשר3

112

אחרית דבר

״היקום הוא לא רק יותר פנטסטי מכפי שאנו חושבים״, הטעים בשעתו הביולוג הבריטי הנודע ג.ב. הולדיין, ״הוא יותר פנטסטי מכפי שאנו מסוגלים לחשוב״. דבריו של הולדיין קולעים לתחושתנו בהווה אף יותר מאשר בשעה שנאמרו, למרות ואולי משום הגידול שחל בידע שלנו ב־30 השנים האחרונות והתמורות הגדולות שהתחוללו בתפישתנו את המבנים ואת היחסים השוררים בעולם הביולוגי והפיסיקלי. תחושה זאת מתחזקת למקרא מאמריהם של ד״ר איליה ליבוביץ על ״היקום מסביב לנו״ ושל פרופ’ חיים הררי על ״נבכי החומר״.

והנה, ככל שיש בתאוריות שהם מציגים כדי לעורר את התפעלותנו למראה מורכבותו של הטבע, גוברת השתאותנו שבעתיים לנובח היפותזות פיסיקליות אחרות, שלא ניתנות לבדיקה אמפירית ישירה או עקיפה, והנגזרות הישר מכללי המותר של חוקי הפיסיקה. היפותזות אלו יש בהן בדי לעורר קושיות על מהות הידיעה ועל טיבם של חוקי הטבע.

כך, למשל, ההיפותזה על אפשרות קיומם של עולמות מקבילים.

על־פי המכאניקה הקוונטית לא ניתן לקבוע את מיקומו המדוייק של חלקיק — אלא על דרך ההסתברות. משמע, ברמה הקוונטית יכול כל חלקיק להמצא בזמן נתון בנקודה א’ או בנקודה ב’. מכאן, מאחר שהחומר המרכיב את כל העצמים הפיסיים בעולם — לרבות גופנו אנו — בנוי מחלקיקים הפועלים על־פי חוקי המכאניקה הקוונטית, המציאות בכללותה היא תוצאה של רצף דינמי של ״הכרעות״ כאלה בין א׳ לבין ב’ — בנקודות ההתפלגות השונות של החומר. מכיוון שאין שום סיבה מחוייבת המציאות להעדיף את א׳ על פני ב’, או להיפך, יש הגורסים כי בכל נקודת התפלגות כזאת מתממשות שתי ההכרעות גם יחד — אגב יצירת שני עולמות מקבילים; עולם א׳ ועולם ב’.

כללו של דבר, מאחר שבכל עת התקיימות החומר ניצבים מרכיביו לפני אין סוף נקודות התפלגות, מתקיימים בעת ובעונה אחת אין סוף עולמות — מהם שונים משלנו תכלית השינוי ומהם זהים לנו בכל פרטיהם כמעט, לרבות המצאותנו־אנו בו־זמנית במספר עולמות.

העלאת היפותזה אזוטרית זאת לא באה כדי לשעשע את הדמיון, אלא כדי להצביע על מעמדם המיוחד של חוקי הטבע בעת המודרנית. שלא כבעבר אין הם משמשים רק כדי להסביר את המציאות הנתפשת על־ידי חושינו; ככל שחוקי הטבע העמיקו לחדור לתוך היש וככל שהמציאות רחקה והלכה מעדותם הישירה של החושים, החלו חוקים אלה משמשים גם להגדרת מצבים היפוטתיים, שכל קיומם נגזר מהעובדה שהם אינם עומדים בסתירה לחוקי הטבע הקיימים.

אך כלום מתחייב מאפשרות עקרונית זאת שכל מה שאינו סותר את חוקי הטבע הוא גם מה שמתקיים בפועל? גם החימרות והציקלופים המיתולוגיים אפשריים מבחינות התורה הדארוויניסטית, ובכל זאת לא התממשו ״מפלצות״ אלה בפועל. מעמד מיוחד זה שקנו להם חוקי הטבע מעלה מחדש את היחס הבעייתי שבין הממצאים לתאוריה. הפילוסוף יום קבע שאין בכוחה של כמות אין־סופית של ממצאים תצפיתיים בדי לבסס ולאמת תאוריה כללית כלשהי. מצד שני הראה לייבניץ, שכל מספר סופי של תצפיות עולה בקנה אחד עם מספר אין־סופי של פירושים. מכך ניתן להקיש, שלכל תאוריה אפשר להמציא מספר גדול של תצפיות שיתמכו בה.

ממצב כמו־סימטרי זה עולה בעייתיות חדשה: אף שכל אחת מהתאוריות המדעיות המקובלות אושרה על־ידי ממצאים תצפיתיים, אפשר שממצאים חדשים או אפילו אותם ממצאים — כשהם מוצגים מזווית הסתכלות ופרשנות אחרת, עשויים לתמוך ולאשר תאוריה שונה (דבר שחזר ונשנה פעמים רבות בתולדות המדע). מהלך זה עולה בקנה אחד עם קביעתו של פופר, כי מאחר שאיננו יכולים לאמת תאוריות באופן ודאי, אין בכוחנו להגיע לידיעה סופית של האמת. אך אם כך הוא הדבר, יקשה עלינו לקבל את טיעונו האחר של פופר, לפיו החקירה המדעית מקרבת אותנו כל הזמן אל האמת. שבן, אם ניתן לדלות מהמציאות אישור לאין־ספור תאוריות, אפשר שהחקירה המדעית אין בה, ככלות הכל, כדי לקרב אותנו אל האמת הסופית, אלא להצעיד אותנו לידיעה טובה יותר של אותה זווית של מציאות המתגלה לעינינו מנקודת התצפית המסויימת ממנה אנו צופים.

למה הדבר דומה? ליחס הקיים בין אותיות וחוקי דקדוק לבין ספרים, ובין ספרים למציאות שהם מתארים. מצירופי האותיות ומידיעת חוקי הדקדוק אין לגזור ספר מסויים ואף לא מספר כלשהו של ספרים, אלא אין סוף ספרים. ״מלחמה ושלום״ לא מתחייב מחוקים אלה ומאותיות אלו, אלא מהבחירה ומהשימוש שעשה בהם טולסטוי. הוא הדין בטבע. מחוקי הטבע לא נובעת תאוריה זאת או אחרת, כי אם תאוריות רבות הנגזרות מהשקפותיו, מהנחותיו ומנקודת תצפיתו של המדען, ואלו משתנות עם הרחבת הידיעה המדעית והגעתן של תאוריות לפרקן, ובן עקב גורמים סוציולוגיים שונים. אפשר איפוא, שתאוריות מדעיות מייצגות זוויות צפייה על המציאות ולא ידיעה סופית של סודותיה. וכשם שאין לחפש אחר ספר אחד ויחיד המבהיר את ההתנהגות האנושית במלואה, כן אין לבקש תאוריה אחת המציגה את הצופן הסופי של המציאות הפיסיקלית.

חיזוק מה לראייה זאת ניתן למצוא בדבריו של פרופ’ בארטלי (ראה מאמרו כאן ״הפילוסופיה של המדע במבט לאחור״), כי ״בתקופה המודרנית נזנחו בדרך כלל הניסיונות למצוא קריטריון לאמת״. גם דבריו של פרופ’ וילר, במאמרו ״הצפייה והבריאה״ (מחשבות 44), כי ״עצם פעולת הצפייה שלנו משנה את מצבו של העצם הנצפה״, מטילים אור בעייתי על מושג האמת המדעית.

הנה כי־כן, מיליוני ספרים ומאמרים נכתבו עד כה על האדם ועל המצב האנושי, הודות להם אנו מיטיבים כיום להכיר תופעות והיבטים שונים של ההתנהגות האנושית שלא ידענום קודם; אך אנו רחוקים עדיין מהבנת ״כל האדם.״ שכן האדם איננו יצור קבוע, סופי וחד־מימדי, אלא ישות דינמית אשר מספר פניה במספר נקודות התצפית — בזמן ובמקום — מהן היא נשקפת. כך, אפשר, גם הטבע: אין ספר אחד של הטבע, אלא אין ספור ספרים — כמספר נקודות התצפית מהן נשקיף עליו. וילר חוזר ומדגיש (שם), כי ״ההחלטה במה לצפות קובעת באופן החלטי מה שאתה מוצא״. אבל, דומה כי לא רק ההחלטה במה לצפות קובעת את אופי הממצא. מכרעת לא פחות ממנה היא ההחלטה מה לגלות. חתירתה הבלתי נלאית של החקירה המדעית למצוא את המכנה המשותף לאירועים113 שונים ולחשוף את האחדות שבריבוי, במטרה להגיע לחוק אחד יסודי, ממנו ניתן לגזור את כל שאר החוקים, אינה כתובה בשום מקום בטבע, אלא טבועה, אולי, באישיותו של החוקר. כשפרופ׳ הררי כותב (ראה מאמרו כאן ב״נבכי החומר״): ״כאשר מתגלים מאות חלקיקים שונים מוכרח להיות סדר כלשהו במערכת״, אין זה חייב בהכרח להיות הסדר שהפיסיקאים גילו; ואפילו כן, אין הוא בהכרח הסדר האחד, היחיד והאמיתי, אלא סדר אחד מני רבים המתגלה לעינינו מנקודת התצפית המסויימת שאנו מאיישים ברגע זה של הזמן.

אבל מעבר לזה נשאלת השאלה אם סדר זה או אחר אבן מצוי במערכת או הוא טבוע במבנה השכל שלנו. ככלות הכל, מבנה מוחנו הוא פועל יוצא של האבולוציה ושל תהליך הבירור הטבעי. תיפקודו התקין מותנה ביכולתו למיין, לברור ולהפריד מתוך זרם המידע האדיר הנקלט בחושינו, את הטפל מהעיקר ואת הבטל מהמשמעותי לקיומו של בעל המוח.

מאחר שכך, אפשר ונטייה זאת שלנו להגיע לגורם הראשוני ולהכליל את התופעות לחוק, נובעת מכך שרק באמצעות חוק כללי יש לאל ידנו להסדיר את המציאות סביבנו ולמצוא לה פשר ומשמעות. לדברי פרופ׳ גירץ (ראה הראיון כאן ״האדם כהומו סימבוליקוס״), האדם הוא חיה האורגת את עצמה בסבכי משמעות שהיא עצמה טווה. אין זאת שמעשה אריגה זה חל גם על תהליך החקירה המדעית. עם זאת, אם נטייה זאת לפשר ולמשמעות אכן מייצגת צורך מרכזי באדם, אפשר שהיא גם העומדת ביסוד התהליך הדיאלקטי הבלתי פוסק, המביא להחלפת התאוריות הישנות בחדשות, להריסת הפשרים הקיימים ולהצעת אחרים במקומם. שכן, כל תאוריה המתיימרת להיות אמיתית וסופית פירושה הקפאת דחף היצירה, המקנה לאדם את ייחודו והמעניק משמעות לחייו. אם כך הוא הדבר, אין לפנינו מספר אין סופי של נקודות תצפית אובייקטיביות על העולם, שאנו חושפים אותן בזו אחר זו, אלא אין־סוף מחשבות אפשריות על העולם, הנובעות מהדחף היצירתי ואשר המציאות עתירת הפנים והגוונים מאפשרת לו להפעילן ללא הגבלה. אבל, אם נמשיך קו זה של מחשבה, אין מקום לדבר על התקדמות לעבר האמת וגם לא על פרוגרס של המדע, בשם שאין לדבר על התקדמות באמנות לקראת היצירה המושלמת והסופית, באשר כל דור מוצא לו נקודת תצפית חדשה על המציאות, ההולמת את ראייתם והנחותיהם של בני דורו.

כך, למשל, האבסטרקט איננו נבון יותר מאשר הראליזם, אלא דרך הסתכלות שונה; הפונקציונליזם בארכיטקטורה איננו אמיתי יותר מהבארוק, אלא ביטוי לתפישה שונה על האדם וסביבתו.

אם אמנם התהליך המדעי אינו התקדמות לאמת, אלא תהליך דיאלקטי של אישור והפרכת היבטים של המציאות, אזי מה שנראה לנו כאמת או קירוב של אמת, אינו אלא מניפסטציה של תנועה מתמדת במסגרת התהליך הדיאלקטי. תהליך שהחלק הקבוע שלו הוא המתימטיקה, שפתו של המדע.

אמנם, אפשר שגם היא אינה אלא שפה מקומית, משמע — שפה המנסחת את החוקיות הספציפית של נקודת התצפית המסויימת שלנו על המציאות, או אולי שפה המכילה רק אותו קטע של המציאות שניתן לנסחו בשפה מתימטית.

אבל, גם אם המתימטיקה איננה השפה האוניברסלית של היקום, היא שפה המבטאה חוקיות, סדר, ארגון ויחסים קבועים. כיוון שבך, ככל שתחבירה יתפתח היא עשויה להצליח ולהגדיר גם אותה חוקיות סמויה המסתתרת מאחורי תופעות כמו־ אקראיות ונעדרות מכנה משותף, נוסח ״הפראקטלים״ של ד״ר מנדלברוט (ראה מאמר כאן — ״טבעו המתימטי של הטבע״). יתירה מזאת, אפשר שכל אותן צורות ותופעות שונות ומשונות שנראות כבלתי סדירות לחלוטין, המכונות בפי מנדלברוט ״פראקטלים״, אינן אלא המקבילה הפיסיקלית של המציאות הפסיכית, אשר לא מצאה לה עד היום דרך גישה לחוקים העומדים ביסוד התנהגותה. פרופ׳ הברמאס טוען (ראה הראיון כאן ״אירופה — משטרים וחברות בתמורה״), שאי־אפשר לתאר חברה ואדם באותה מידה של אובייקטיביות במו את הפיסיקה, באשר בכל הנוגע לאדם וחברה קיים מרכיב סובייקטיבי — תודעתי, כגון הרצייה. ועוד טוען הברמאס, כי תאוריה פיסיקלית מתארת את האובייקטים ״מבחוץ״ כנתונים לפעולתם של כוחות טבע שאינם תלויים ברצונם; ואילו תאוריה על החברה צריכה להביא בחשבון את תודעת הסובייקטים הפועלים במערכת. אולם, אם בתחומי המכאניקה הקוונטית עצם פעילות הצפייה משנה את מצבו של העצם הנצפה, אזי, כפי שפרופ׳ וילר מדגיש. שוב איננו צופים אלא שותפים מלאים בעיצוב המציאות שאנו מגלים.

משמע, האובייקטיביות לכאורה של הפיסיקה משקפת רק את הרובד העליון והשטחי של הממשות הפיסיקלית, ורק עתה מגיע המחקר הפיסיקלי לאותה רמת מורכבות, אשר חקר המציאות הסובייקטיבית של האדם והחברה שרוי בה משחר התרבות. כיוון שכך, אפשר שהאתגר הגדול של המדע בעשורים הבאים יהיה לגלות את ״הפראקטלים״ של התנהגות האדם והחברה, בד בבד עם חיפוש ״הפראקטלים״ של ההתנהגות האינדטרמיניסטית, המאפיינת תופעות רבות של עולם החומר, וזאת על־מנת לגלות את החוקיות העמוקה החבויה באלה וגם באלה.

אך נחזור לסיום לשאלת הפרוגרס המדעי. אם אכן אין אנו מתקרבים אל האמת, אלא רק נעים מנקודת תצפית אחת לרעותה, אזי המושג ״אמת סופית ומוחלטת״ נגזר עליו להעלם ממילוננו, כפי שנעלמו מושגי הזמן המוחלט והמרחב המוחלט הניוטוניים. ואם גם באן תירש את מקומה ״האמת היחסית״, היפה ונכונה אך ורק לנקודת התצפית שבה שרויים הצופים, כלום יהיה בכך כדי לרפות את ידינו?

לכאורה כן, כי יש בכך כדי לגזול מאתנו את המניע היותר עמוק, אולי, של החקירה והדרישה המדעית — הרצון להגיע לתשובה הוודאית, הסופית והאמיתית של המציאות או, לפחות, להתקרב אליה. שהרי, כאשר אנו באים ואומרים שהמושג ״להתקרב״ הוא חסר משמעות, כיוון שמסלול הידיעה שלנו נע בין נקודות תצפית שאף אחת מהן אינה קרובה יותר לאמת מרעותה, האין בכך כדי להוציא את הרוח ממפרשינו? דומה כי לא. משום שהמעבר מנקודת תצפית אחת לרעותה מגלה לנו את מורכבותו ואת גיוונו המופלאים של העולם. במקום הדימוי של מנהרה ישרה שבסופה מנצנץ האור, אנו יבולים לדמות עולם דמוי קליידוסקופ, אשר כל סיבוב שלו מגלה לעין מבנים חדשים ומופלאים. והנה, אף שלא ניתן לשאול על הצורות שבתוך הקליידוסקופ מי מהן הנבונה והאמיתית יותר, אין בכך כדי לגרוע כהוא זה מהתפעלותנו לנוכח מראותיו המרהיבים, ואף לא למעט מסקרנותנו ומחפצנו לבחון אותם בזו אחר זו.

צבי ינאי114