מחשבות 66 | 1994/04
דבר המערכת
גיליון זה של ״מחשבות״ המציג נושאים שונים בתחומי המדע, האמנות, הפילוסופיה והבלשנות, מעלה מחדש את חשיבותה של זיקת גומלין בין המדעים לחברה. חשיבות זו גדלה ככל שהמדע מעמיק לחדור לתוך הרקמה הפנימית של הטבע, אותה רקמה שאינה גלויה לחושינו ואשר במקרים רבים היא אטומה לאינטואיציות שלנו. היא מקבלת גם משנה תוקף נוכח ההתקדמות המואצת של הטכנולוגיה, המתרגמת את ההתפתחויות המדעיות לתהליכים ומוצרים, ואלה מציבים לא אחת לפנינו דילמות תרבותיות ומוסריות לא קלות. יכולתנו להתמודד עם דילמות אלו מותנית בין השאר באוריינות מדעית טכנולוגית. בעזרתה קל יותר לדחות הכרעות ותהליכים הנובעים אך ורק מהיכולת הטכנולוגית לממשם, וגדל הסיכוי להשיג הסכמה חברתית באשר להיבטים המוסריים ולתהליכים התרבותיים הצומחים מהתובנה המדעית ומהידע הטכנולוגי. דוגמה לכך הם המאמרים העוסקים בהיבטים האתיים של יחסנו לבעלי חיים ובגילוי הבסיס הכימי של האהבה. המדע חושף מעת לעת תכונות פסיכיות חדשות המשותפות לנו ולחיות, דבר המעורר בנו מחשבה שנייה באשר ליחס האדנות שפיתחנו כלפי צורות החיים האחרות בטבע, ואילו הטכנולוגיה מעמידה לרשותנו חלופות המאפשרות לנו לצמצם את היקף הניסויים בבעלי חיים. זיקת הגומלין בין הידע המדעי והיכולת הטכנולוגית עשויה להצמיח מערכת אתית חדשה ביננו לבין הטבע בכלל. הוא הדין בהבנה הגדלה והולכת שמספק לנו המדע באשר לבסיס הכימי של אישיותנו וחוויותינו. השאלה אם רגש האהבה, אולי החזק מכל רגשותינו, אינו אלא תוצר של פעילות כימית במוח שהתפתחה במהלך האבולוציה כדי לחזק ולבצר את הדחף המיני, היא בעלת עניין מדעי רב, אך גם בעלת השלכות מוסריות, תרבותיות וחברתיות מרחיקות לכת. כי אם ניתן להחליש או להעצים רגש זה על ידי התערבות כימית חיצונית, ואם מניפולציה כימית זו תהיה בהישג ידו של כל אדם, היצור האנושי לעולם לא יהיה מה שהיה עד כה. דעיכת האהבה אצל האוהבים בכל הזמנים היתה להם עדות לבוגדנותו של רגש זה וסיבה לפקפוק עמוק בכנותן של רגשות בכלל. אבל אם דעיכה רגשית זו היא פועל יוצא של יחסי גומלין בין מולקולה של חומר כימי לבין הקולטנים של תאי המוח, אין סיבה ליאוש ולעוגמת נפש – באותה מידה שקוצר נשימה ועייפות בגין ריצה ארוכה לפגישה עם האהובה אינה סיבה להאשים את הגוף בבוגדנות.
אפשרויות למניפולציה פסיכולוגית וסוציולוגית של בני האדם והחברה באמצעות המדע הן לא רק נושא למדע בדיוני אלא גם של אסכולות פילוסופיות ומדעיות, כמו למשל הביהביוריזם. אולם נועם חומסקי במחקרו הבלשני הראה כי אפשרות זו היא מוגבלת, משום שאנו נולדים עם מבנים מנטליים מוגדרים, אשר אין אפשרות לשנותם על ידי השפעות חיצוניות, ואשר ״מסננים״ את הקלט הסביבתי ומאפשרים מעבר רק למה שמתאים למבנים הללו. מכאן, אומרת מחברת המאמר על מבנים מנטליים ושפה, טניה רינהרט, אפשר לכל היותר לעשות מניפולציות מוגבלות בתכנים הנקלטים, אך לא לשנות את טבע האדם.
המדע גם משמש כלי עזר באמנות, למשל בפיתוח צבעים ופיגמנטים וכשיחזור יצירות שנפגעו, ועוזר גם במניעה ובזיהוי מניפולציות באמנות – זיופים של יצירות אמנות. לרשות אנשי האמנות עומדים אמצעים טכנולוגיים מודרניים, החל ממנורות אולטרה סגולות ואינפרה אדומות ועד צילום בקרני רנטגן, הפצצה בניטרונים ותיארוך על ידי שימוש באיזוטופ רדיואקטיבי – פחמן 4ו. אך למרות כל האמצעים המתקדמים, טוען דורון לוריא, בשיחה על הזיוף באמנות. עדיין אין המדע מחליף את האדם, ואין אפשרות לוותר על האינטואיציות של מומחי האמנות.
לעצמים הטבעיים בניגוד לעצמים המלאכותיים – מעשה ידי אדם – יש מבנה פרקטלי. הווי אומר, לא ניתן לבטא אותם בממדים שלמים של הגיאומטריה הקלטית, כך גורס דוד יששכרי במאמרו על הפרקטלים והזמן. אבל אם אין בטבע שטחים וגופים בעלי ממדים קלטיים, משמע גם הזמן, כממד רביעי בחלל-זמן של אינשטיין, אף הוא פרקטלי. שהרי אם המרחק הוא בעל מבנה פרקטלי, לא נוכל לדעת באיזו מהירות נע העצם ובכמה זמן הוא עובר מרחק מסוים, באשר המהירות והזמן הם נגזרות של מכפלתם במרחק. יתרה מזו, אם הממדיות המדויקת היא אך ורק נחלת הגופים המלאכותיים – מעשה ידי אדם, משמע שגם הצורות המושלמות של אפלטון היו מלאכותיות. במילים אחרות, עולם האידיאות של אפלטון לא שיקף את הטבע המושלם אלא את העולם המלאכותי של האדם.
על תכונותיו הפרקטליות של הזמן
|
על היבטים אתיים ביחס לבעלי חיים
|
מבנים מנטליים ושפה
|
אהבה עד כלות
|
על זיוף באמנות
|