מחשבות 63 | 1992/05

שקספיר כנראה לא האמין בטבע אחד ויחיד לאדם. במחזהו ״כטוב בעיניכם״, הוא מונה שבעה תפקידים בחיי כל אדם: ״תינוק פועה, נער בכיין, עלם אוהב, חייל רודף תהילה, שופט פוסק פסוקי שיגרה מלומדה, פנטלון צנום ששוקיו אובדים במכנסיו, ולבסוף – ילדות שנייה ושיכחה גמורה, בלא שן, בלא עין, בלא טעם, בלא כלום”. ממאמרו של אהרון שבתאי (“טבע האדם האידיאלי”) עולה, שהמשוררים ביוון העתיקה ראו בתפקיד הרביעי את הביטוי האמיתי של טבע האדם, זה שמעניק תוכן ומשמעות למחזה של החיים. אבל דומה כי הרדיפה אחרי הגבורה והתהילה ממלאה תפקיד מרכזי לא רק בתרבויות המערב, ולפיכך אולי ניתן לראות בה את אחד ממאפייני האחדות הנפשית של המין האנושי, למרות ההבדלים העמוקים בין התרבויות השונות.

בשאלה הזאת, אם קיים טבע אנושי קבוע ואוניברסלי מאחורי השונות התרבותית, עוסק מאמרו של יורם בילו (“האוניברסליות האנושית והשוני התרבותי”). לדעת מצדדי היחסיות התרבותית, אין תכונה אישית או התנהגות חברתית הנובעות מאיזשהו טבע אנושי קבוע ובלתי תלוי בתרבות. אפילו תהליכי חשיבה ותכונות קוגניטיביות בסיסיות, הקשורים בראיית צורות וצבעים בטבע, התגלו כתלויי תרבות. הוא הדין בדפוסי התנהגות המזוהים במערב כסימפטומים מובהקים של סכיזופרניה, אך נתפסים באופן שונה על ידי הכושים בניגריה והאסקימואים באלסקה. ממצא אנתרופולוגי זה עולה בקנה אחד עם קביעתו של עמיחי לוי (“על הנפש ועל מחלות נפש״), כי ״לכל תוכן פסיכוטי – משונה ומרוחק ככל שיהיה – קיימת לפחות גומחה תרבותית אחת, שבה תוכן זה ייחשב ללגיטימי ואולי אפילו לא פסיכוטי”. אף על פי כן, בילו מעריך כי גם אם נכון הדבר שכל אדם מייצג צורת חיים אחת וייחודית מתוך אינספור צורות חיים אפשריות, הטבע האנושי משקף מטען רחב של תכונות אוניברסליות, כלל תרבותיות.

אחת התכונות האוניברסליות האלו מתגלה במחקרה של מאירה וייס (“האדם הוא באמת יצור מאוד בודד”) על יחסם של הורים לילדים חריגים, בעלי מום או חולים, שחריגותם מתבטאת בשונות גופנית חיצונית. בניגוד למוסכמה החברתית כי אין גבול לאהבת אם את ילדיה, מצאה וייס שלאהבה זו יש גבולות המותנים בקריטריונים אסתטיים. יתרה מזו, רתיעת הורים מילדים בעלי מום, המביאה לדחייתם מחיק המשפחה, מייצגת ככל הנראה תופעה אוניברסלית החוצה את כל התרבויות. לכאורה לא היינו אמורים להיות מופתעים מממצאים אלו, שהרי העיתונות מלאה ידיעות מזעזעות על התעללות הורים בילדיהם. העובדה שאנו מוסיפים לדבוק במוסכמה זו, למרות שהמציאות סותרת אותה חדשות לבקרים, מלמדת על תופעה כללית הקשורה בהתייחסותנו לעובדות חריגות.

תומס קון מתאר את היווצרותה של מהפכה מדעית כתהליך מורכב, שראשיתו בעובדת טבע חריגת (אנומליה), הנצפית במסגרת מערכת מושגים קיימת (פאראדיגמה). מאחר שאין לעובדה הסבר לוגי נוטים להתעלם ממנה או להתייחס אליה כאל תכונה נתונה של המציאות. רק כאשר העובדה החריגה זוכה בהכרה, מוצעת תיאוריה חדשה המחוללת שינוי בפאראדיגמה הקיימת או מחליפה אותה בפאראדיגמה חדשה, שבמסגרתה הופכת העובדה האנומלית לנורמלית. דוגמה אופיינית לאנומליה כזאת היא האתר. מאז אריסטו אימץ העולם את האתר כתווך שעליו נעים גלי האור, בדומה לגלי הים הנעים על תווך המים. ב-1887 ערכו מיקלסון ומורלי ניסוי שנועד להעמיד את קיום האתר במבחן. אם כוכב הלכת שלנו נע בחלל רווי אתר, אמרו השניים, אזי קרן2 אור שתשוגר מכדור הארץ בכיוון תנועתו תואט על ידי האתר ומהירותה תקטן לעומת קרן אור שתשוגר בניצב לתנועה. בעקבות הניסוי, שהראה כי שתי הקרניים נעות באותה מהירות, הוכר האתר כאנומליה, אם כי הוא סולק סופית מהטבע רק אתרי שאינשטיין קבע בפשטות כי האתר מיותר. דוגמה אחרת היא המהפכה הקופרניקית. כבר בעולם העתיק גילו התוכנים כי תנועת כוכבי הלכת סביב כדור הארץ אינה סדירה. יתר על כן, כאשר השמש נמצאת מנגד לכוכב לכת מסוים ובקו ישר איתו, הוא הופך כאילו את כיוונו ונע לאחור. תנועה אנומלית זו נפתרה לכאורה על ידי תלמיבאמצעות מודל קוסמי חדש, לפיו כל אחד מכוכבי הלכת נע במעגל קטן סביב צירו (אפיסייקל) תוך כדי תנועתו במעגל גדול סביב כדור הארץ. האנומליה של תנועת כוכבי הלכת באה על פתרונה הסופי במודל ההליוצנטרי של קופרניקוס, שכן כאשר כדור הארץ – הנע במהירות רבה יותר ממאדים – חולף על פניו, אנו רואים את מאדים כאילו הוא נע לאחור. ואכן, מרגע שנמצא לאנומליה זו הסבר מנומק באמצעות פאראדיגמה חדשה, שסילקה את כדור הארץ ממרכז מערכת השמש, נעלמה האנומליה.

אלן לייטמן מייחס את שרידותן של האנומליות לשלושה מאפיינים עיקריים: הקושי האינטלקטואלי ההתחלתי להכיר באנומליות, הנטייה להתעלם מבעיה כאשר לאיש אין הצעה לפותרה, השמרנות של המדע. על שלושה אלה אפשר אולי להוסיף גורם רביעי, החשש מעולם ששולטות בו המקריות והאי ודאות. ככלות הכל, אפשר היה להסביר את התנועה האקצנטרית של כוכבי הלכת לא רק באמצעות המודל הגיאוצנטרי של תלמי או המודל ההליוצנטרי של קופרניקוס, כי אם גם על ידי מקריות גרידא. מדוע לא הוצע אף פעם מודל המקריות כהסבר חלופי לשתי התיאוריות האחרות? קרוב לוודאי, משום שבעולם האמור להיות מונתה על ידי מכניזם לוגי, הניתן לחישוב, המקריות היא יעד החקירה של החשיבה הרציונלית ולא מקור ההסבר. גם הפסיכולוגיה, האנתרופולוגיה והסוציולוגיה נרתעות מהמקריות, כיוון שהבנת הסביבה הטבעית מניחה מראש שהמציאות מתנהגת בהיגיון ובעקביות, שאם לא כן אין מה להבין ואין מה להסביר. או בלשונו של גילדנשטרן (״רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים”, טום סטופרד): “כל מהלך מותנה במהלך שקדם לו, וזה פירושו של סדר. אם אנחנו נתחיל להתנהג באופן שרירותי, הכל יתמוטט” (נוסח עברי: ט. כרמי). העדר מכניזם רציונלי ביסוד ההתנהגות האנושית הוא אולי המכשול העיקרי להבנת טבע האדם. פעם אחר פעם אנו מזהים בהתנהגותם של בני האדם אנומליות שאינן מתיישבות עם קביעותיהן הגורפות של פילוסופיות ואידיאולוגיות חברתית המתיימרות להגדיר במדויק את טבעו האמיתי של האדם ומוכנות לשם כך להרוג ולדכא כל מי שחולקים עליהן. אם, כדברי אריך פרום, הכמיהה לחופש היא “תכונה אופיינית של הקיום האנושי, כיצד ניתן להסביר את התנהגותם של אנשים שניצחו במאבק על החופש, אך ויתרו מרצון על חירותם בשירות משטרים טוטליטריים, שואל משה צוקרמן (“אהבת החירות והערגה לשיעבוד”). דומה כי “טבע האדם” נסתר מעינינו מהעדר פאראדיגמה המיישבת את האנומליות השונות בהתנהגות האנושית. מה שמצוי בידינו הוא, כדברי עמיחי לוי, מטבח של מודלים פסיכולוגיים, שכל אחד מנסה בדרכו שלו להסביר את האנומליות. אך עצם קיומו של מטבח זה מעיד על העדר תיאוריה אחת כוללת ומוסכמת של האישיות, שתסביר את הניגודים המתרוצצים באדם, ההופכים את התנהגותו לשרירותית ולבלתי צפויה כל כך, על מקריות זו, המולידה מצד אחד את האי ודאות, ומצד שני את ההכרח המוכתב על ידי ההסתברות הסטטיסטית, ב״מחשבות בעל פה” על האי ודאות, שיתקיים במוזיאון ת״א ב-3 ביוני 92. ■

3

בחרנו ביאנוס כסמל ל״מחשבות בעל פה” על טבע האדם, כי תליית דיוקנו על דלתות הבתים ברומא סימנה את יכולתו לראות את הפנים ואת החוץ גם יחד. מבחינה זו, פרצופו הכפול של יאנוס מסמל את השניות של טבע האדם, את הניגודים המתרוצצים בו, את כמיהתו לערכי אמת, לצדק ולחירות מצד אחד, ואת נטייתו לדכא את הזולת ולשלוט בו מצד שני. אז מהו טבעו האמיתי של האדם? לשאלה זו לא נמצא מענה עד היום. הוגי דעות רבים במאה ה-18 האמינו שאם נצליח להבין את נפתולי הנפש ואת היצרים המניעים את האדם, נוכל לבנות תורת מידות שתהיה מדויקת כמו מדעי הטבע. מורלי, אחד החשובים בהם, האמין שאפשר יהיה להגיע למצב שבו יהיה ״כמעט בלתי אפשרי לאדם להיות רע ומושחת”, מצב שיבטיח אושר עליון לאדם ושיסלק מחייו את המקריות ואת הבלתי צפוי.

תפיסה אידילית זו של טבע האדם מביאה אותנו הישר למהפכה הצרפתית. יום העבודה העמוס של הגיליוטינה אישר בעיני רבים את טענתו הפסימית של הפילוסוף האנגלי הובס, כי אדם לאדם זאב, וכי הרשע, הברוטליות והאלימות הם חלק בלתי נפרד מטבע האדם, כפי שהכוכבים הם חלק בלתי נפרד מטבע העולם.

המחזאי פיטר וייס נתן ביטוי מרשים לתופעה אנושית זו במחזה על רדיפתו ומותו של ז׳אן פול מרה. בעלילת המחזה, המתקיימת בבית מחסה לחולי רוח, שרה מקהלת המשוגעים למרה:

“הנה בקרון אחד מובלים יעקובינים ואצילים.
לאחר ביצוע העריפה
אין להבחין בין גופה לגופה.
כה מוזר, מרה, ותמוה מאוד גורל האדם עלי אדמות.”

ובהמשך:

“הגד נא, מרה, מה מתחולל פה?
מדוע איש את אחיו מחסל פה?
האם זהו הכלל, ותמיד תמיד,
יקום אחד, ופנים יעמיד כי לא יישק דבר בלעדיו ואחר כך קוצצים ראשו מעליו?”

ובאמת, איך קורה שהמדוכאים הופכים אחרי ניצחונם למדכאים? הייתכן שהעוול הוא בן לווייתו הנסתר של הצדק? שהכמיהה לחופש מתקיימת באדם לצד הערגה לשיעבוד?

על היבטים פראדוקסליים כאלה ואחרים בטבע האנושי, במחשבות בעל פה על טבע האדם.7

6